חברים... להיות או לא להיות

כל אחד זקוק לסביבה תומכת ומעודדת כדי ליצור את חייו בדרך שבה הוא שואף.
כל אדם שנמצא בחיינו הוא חלק מ"הנוף האנרגטי שלנו" (כדבר חיובי או כשלילי).
יש בחיינו אנשים שממלאים תפקידים חשובים מאוד, ואחרים תפקיד פעוט, אבל לכל אחד מהם יש השפעה על היכולת שלנו לתת את המיטב לדרך חיים שאנו רוצים לחיות.

מה שאנו קוראים/ מקשיבים לו, האנשים שמדברים איתם וכ'ו...
לכל אלה יש השפעה אדירה!
אם אני מקיפה את עצמי באנשים שמחפשים דרכים לצמוח ולגדול, או באנשים צרי עין וחסרי שאיפות שעוסקים בדברים טפלים שאינם מעשירים לא מנטלית ולא נפשית.
וזה לא משנה עד כמה עצמאיים בחשיבה ונחושיים בדעותינו נהיה, העצות של החברים הטובים או "בעלי הכוונות הטובות" יכולות להרוס תוכניות, שאיפות, ואפילו מערכת יחסים .

בעלי רמת מודעות נמוכה הם אנשים רגילים לגמרי. הם לא קמים בבוקר ומחליטים לעשות ממך "קטן". הם פשוט בטוחים שחברים טובים, או קרובי משפחה אכפתיים, חייבים להקטין את המוטיבציה שלך כדי "ללמד" אותך להיות "עם הרגליים על הקרקע". הבעיה היא שזה תמיד עם הכוונות הכי טובות. וזה לא שקר.
הם בטוחים באמת ובתמים שהם עוזרים לך בזמן שהם מרטשים את הביטחון העצמי שלך. נזהה זאת באמצעות ביקורת שלא הזמנת ואין בה תועלת, עקיצה מלאת חביבות שפוגעת, תזכורת של "אמרתי לך" כאשר אתה נכשל במשהו.
ביטויים המכילים שלילה כמו "הכל שטויות" או "בשביל מה לך בכלל להתאמץ".

כדי ללמוד מה באמת חשוב לנו, ולהגשים את זה, יש לבנות לעצמך תשתית אוהדת, שתספק מקור בריא להשראה ולהפריה.
להשקיע את האנרגיות בלמידה, בהתרחבות, בנתינה, ובחיזוק מקורות הביטחון הפנימי שלנו. לכן אסור להרשות לעצמנו להיות מוקפים באנשים שמבקרים, שמלגלגים, שמרכלים, שאדישים לצדדים הגבוהים של הווייתנו (כגון כישרונות, רגשות, יכולות...)
גם לא זקוקים לחברים שהם "נגדנו". כשאתה אומר לחברך הטוב ביותר שאתה מתחיל בדיאטה, והוא עונה לך: "בטח, אמרת את זה גם בשבוע שעבר", הדיאטה שלך בצרות. אתה לא זקוק לבן זוג שמגיב על הודעתך שהוצע לך תפקיד בכיר יותר: "אתה חושב שתוכל לעמוד בזה?" בוא נחשוב שנייה...האם האנשים האלה הם בעדנו או נגדנו?
אתה לא רוצה חברים כאלה, מסרסים כל מוטיבציה.

הרבה פעמים אנחנו נלכדים בסדרת מאמצים להעלות מישהו לרמה גבוהה יותר של מודעות. הבעיה היא שאם אדם לא מבין שהוא נמצא במקום נמוך, אין סיכוי שהוא ישתף פעולה עם ניסיונות כאלה, כי הוא לא מרגיש שהוא זקוק לזה. ואם אנחנו מנסים ונכשלים ועדיין מתעקשים לשנות אותו, אנחנו נופלים למטה בעצמנו.
ולפעמים אין ברירה, צריך "לפנות" את הנוכחות השלילית מחיינו כי זה מפריע להתפתחות. לא תמיד חברים מהתיכון או מהצבא או מהטיול מתאימים לאורח החיים שפיתחנו. ייתכן שזה לא ימצא חן בעיניהם , וייתכן שגם לנו ייכאב מהניתוק... אבל אנו זקוקים למקום שהם "תופסים", עבור אנשים שמתאימים יותר למי שגדלנו להיות.

הדבר הכי חשוב בתהליך ההתפתחות שלנו הוא סביבה תומכת שרוצה לגדול, כי זה מה שייתן את הטון , ובמוקדם או במאוחר נהיה כמוהם לטוב או לרע.
יש להעביר לעדיפות גבוהה את חברתם של אנשים שמעודדים אותך לגדול, ולא של אלה שמנסים להקטין אותנו. לתת זכות קדימה לאנשים שנותנים אנרגיה, ולא לאלה שמכרסמים לנו את האנרגיה.
כשנרצה ליצור איזון והרמוניה בחיים, נהיה חייבים לנפות את ההשפעה מהסובבים.
לא חייבים להסכים לקבל כל עצה שמוצעת לנו, וכמובן לא להזמין כל אדם להיות נוכח בחיינו.

אני בעד אנשים שאומרים לי "כל הכבוד", ולא בעד אלה שאומרים לי "למה לא שמעת בקולי". זכרו, הנוף חשוב כמו הדרך במסע שבחרנו....
שבוע נפלא אנשים יפים 

אנשים כל כך כלואים בראשם, עד כדי כך שהם לא מזהים את היופי הטבעי שמתקיים באדם אחר.
הם עשויים להגיד "איזה איש יפה/ מוצלח/ רע / מרוחק/ עדין/ גס/ מחושב וכ'ו..." אבל זהו תיוג אוטומטי. זה לא לתת צ'אנס לבנאדם שמולנו פשוט להיות מה שהוא, כמו צמח שגדל בטבע.
אנחנו לא באמת רואים ומרגישים את המהות של האדם שממולנו. מפספסים את המתנה.
משליכים את הפחדים והאינטרסים שמשרתים אותנו בתיוג כך נרגיש טוב יותר עם עצמנו.
שופטים את האחר לפי קונוטציות של חויות מהעבר, מלבישים דמות או תחפושת על האחר לפי קונוטציות של חויות מהעבר, מבלי לתת הזדמנות ולנסות להכיר את האדם.

כיוון שהחיים המודרניים נשלטים ברובם ע"י מחשבה וממון,
התודעה שלנו לובשת תחפושת שמתאימה לסביבה ולאנשים שאנו מזדהים עימם.
כדי לא לאבד את הביטחון העצמי שלנו.
התחפושת שומרת עלינו מלחשוף את הפנים האמיתיות שלנו, עד שהיא הופכת מסובכת ומורכבת, חלקים מהמסכה מתחילים להתבלות "האיפור נימרח את היופי מעך..." מתחילים לראות את הפנים שמתחת לתחפושת...את הפצעים והצלקות.
ואז מופיע הפחד, החרדה שמא התחפושת "תיכחד" , שמא יראו את האמת שהיא לרוב לא אסתטית ומנצנצת כמו התחפושת.

כיום ההפוגה היחידה שיש למרבית האנשים מן התחפושת שלהם היא בירידה לרמת מודעות שמתחת לחשיבה.
כולם עושים זאת כהם ישנים, אבל זה קורה במידה מסויימת גם באמצעות אלכוהול, תרופות הרגעה , נוגדי דיכאון וסמים אחרים שמדכאים פעילות מוחית מיותרת.
לולא כל אלה אשר נצרכים בכמויות מטורפות בחברה שלנו, החוסר שפיות והרגש ה"מחופש" היה מתחלף ברגש לא מאוזן ופחד, סוג של טירוף מהול בחוסר ביטחון. היינו הופכים למסוכנים לעצמנו ולאחרים.כל החומרים הנ"ל משאירים אותנו תקועים ב"תחפושת".
אנו עשויים להרגיש הקלה רבה אך אנו מונעים מעצמנו ללהתעלות מעל הפחדים ולמצוא שחרור אמיתי מה"תחפושת". השימוש פשוט דוחה את המשבר הרגשי שבזכותו מתחברים למקום יותר אמיתי בתוכנו.

לבישת מסכות ותחפושות, מנהג שהחל בימי הביניים מבחינה רעיונית ניתנו כמה וכמה הסברים למנהג זה ובעל השפת אמת כתב שהתחפושת מלמדת את הרעיון שהפנימיות של האדם יכולה להשתנות בעקבות מעשים חיצוניים.
וכאשר התודעה והמחשבה שלנו משתחררת מהצורך "להתחפש" כדי להיראות "יפים יותר" אנחנו לומדים לקבל את מה שיש. הרי לכל אחד יש תפקיד כאן, לא סתם אנחנו עוברים תלאות בדרך אז למה שלא נשתף את אחר בניסיון שלנו, במה שבאמת משמח וממלא ובכאב שלנו וכך אולי אפילו להצליח למנוע סבל אצל האחר. זוהי המהות.

תהיו טובים:)
חג פורים שמח

לגברים רבים ולנשים רבות נוצרת סוג של נוקשות כשהם רווקים ועוברים את גיל ה30....או הרבה אחרי גיל 30.....
יש להם דו- ערכיות (אמביוולנטיות) הם אומרים דבר אחד....שהם רוצים להתמסד, אבל לעתים קרובות הם לא מתנהגים בדרך שתצביע על כך שזה מה שהם באמת רוצים.
הם הופכים קפריזיים (גחמניים) ונבהלים ממה שדרוש כדי לקיים מערכת יחסים בריאה.
לפעמים הם לא מסיימים מה שצריך לעשות במצב מסוים כדי לעבור לשלב הבא.
פגישות באינטרנט לדוגמה, זה מאפשר לאנשים פשוט להשתעשע מבלי התחייבות.

מצוטטים במשך זמן מה, אולי קצת מסתמסים אך לא נוצר קשר מעבר לכך אין מעבר לשלב הבא....מנהלים יחסים וירטואליים רבים במקביל.
עם הזמן חיפוש הזוגיות הופכת את המחפש ל "רווק מקצועי", וככל שמתבגרים, המצב הלא מחייב הזה מתחיל להיעשות נוח. וזה לא בסדר. זאת לא הייתה המטרה ובכלל לא מה שהלב רצה. רצינו אהבה וזוגיות.

צריך להתמקד באדם אחד, להתמקד בהעמקת ההיכרות
ובאמת להגשים את הפוטנציאל.
צריך להיות מצב שבו לומדים יחד לאהוב זה את זה.
מלכתחילה לחפש מישהו שמתעניין באותם הערכים. וזה צריך להיות מתחילת הקשר....מישהו שמתעניין באותם דברים שמעניינים אותי ומוכן לעשות את העבודה הדרושה בכדי להגיע לשם. כי אהבה ואמון נבנים רק בהעמקת קשר.
גם מבחינה פיזיולוגית בכדי להתאהב ולהיקשר לבן זוג יש ליצור אינטארקציה ממושכת וכשיש התאמה הגוף יפריש אוקסיטוצין (אשר משפיע על ההתנהגות – מחקרים עם מצביעים על השפעה של האוקסיטוצין בעוררות מינית, מונוגמיה, קשר אימהי, כנראה גם בתפקיד בהתנהגות חברתית, המעודד התנהגות הפוכה מתגובת "הלחם או ברח" על ידי הפחתת תחושת הפחד והגברת האמון.)
כדי לחבור לבן זוג הפוטנציאלי (בהנחה בסיסית שיש התאמה ערכית ומשהו משותף) חייבים לעבור לשלב הבא....להיפגש, להיות סובלניים ובאמת לזרום עם זה.
לא לפחד להיחשף ו"לשים את כל הביצים בסל אחד" .

האחריות שבלהיות עצמך

כשאדם חי את חייו הכל תלוי בו.
הוא יכול להתהלך, לנשום, לאכול, להתבגר, להזדקן, בצורה "אוטומטית" עד לקבר - אבל אלה אינם חיים.
כל חיה יכולה לגדול בשנים. לגדול בהוויה זאת הפריבילגיה של בני האדם.
ניקח כדוגמה ילדים, הם עדיין לא עמוסים בידע, בדת, בחינוך, בנורמות חברתיות ובכל שאר העננים שאופפים את ראשינו.
ילד הוא תם. אך למרבה הצער תמימות נתפסת כדבר שלילי- כבורות.
יש דמיון בין בורות לתמימות אך הם לא אותו דבר. שניהם הם מצב של חוסר ידיעה אך יש הבדל גדול.
התם אינו ידען, אך אינו שואף להיות כזה. הוא שמח בחלקו, מרוצה ממה שיש לו בחיים.התם הוא עשיר, מלא וטהור.
(ילד קטן הוא לא שאפתן הוא חי את הרגע ממשחק-למשחק וכל מה שתופס את תשומת ליבו לאותו רגע נתון).
הבור הוא סוג של קבצן כי הוא רוצה כל מיני דברים. הוא נע על נתיב ההשתוקקות.
הוא רוצה להיות מכובד, עשיר, חזק, ידען גדול. גם על חשבון אחרים.
שניהם חסרי ידע ולא מתנהגים וחושבים לפי הנורמה החברתית,
אך על התם יש להגן וצריך לתמוך בו, מכיוון שיש לו את האוצר היקר מכל = תמימות.
הוא נקי מכל מה שהחברה, ההורים, החברים ושאר סובביו ישחיתו במשך הזמן.
כל ילד עובר תהליך של דחיסת ידע (כיום אחד ביטויים בילדים הם שבני שנתיים-שלוש שכבר משחקים בבית בטאבלט ובאייפון במקום לשחק בגינה או סתם לטייל בטבע)
החברה כיום לא מאמינה בפשטות, כי פשטות לא תעזור לו בעולם התחרותי הזה.
פשטות משולה בעיני אנשים כטיפשות,בעיני החברה הוא פתי. ובד"כ התום שלו ינוצל בכל דרך אפשרית.
ומתוך חשש מהחברה הקפיטליסטית ובשל פחד מהחברה שבעצמנו יצרנו, אנחנו מנסים לייצר ילדים חכמים, ערמומיים, ידענים  וממלאים את המוח שלהם בידע, חוקים, הגדרות ופחדים כדי שיוכלו להיכלל עם החזקים ולא עם החלשים ו"המנוצלים".
וילדים הם כמו ספוג, הם יאמינו לנו שכך זה נכון, ועם השנים יהיה להם יותר ויותר קשה להתחבר לרגש הבסיסי שמניע את כולנו = אהבה , נתינה , אמונה וחופש.
הרבה אנשים מסתובבים בבגרות שלהם בבלבול נוראי כי הם לא יודעים מי הם, אז הם מנסים להיות מישהו.
הם מציבים לעצמם מטרה להיות מישהו, משהו.
החיים צריכים להיות חיפוש - לא שאיפה , לא רצון להיות דבר כזה או אחר (מנכ"ל, דוגמנית, ראש ממשלה) מתוך אידאל שיקרי והישגי שהחברה בנתה לנו בראש "שזה טוב"/יוקרתי וכך נהיה חלק מ"החזקים" ונשרוד- אלא חיפוש אחר "מי אני?"

יש אנשים שחוו פגיעה ונוצר בהם אינטרס רציני שאיש לא ייהנה מהחיים, שאיש לא יצחק.
ויש את אותם אנשים שמקדמים את התפיסה שלחיות זה חטא, להשתחרר ממוסכמות זה יגרור עונש.
"אל תדבר ככה", "אל תעשה כך", "אל תצחק בקול", "אל תדבר בקול", "איך את מתלבשת", "איך שאת רוקדת זה לא מכבד", "איך שאתה מתנהג מביך אותי" ושאר משפטים שמסרסים אותנו ומכניסים אותנו לתבניות של
רע - טוב חזק - חלש.
אולם אם נקשיב טוב טוב לביקורות הללו נשמע פחד, כן זה פחד שלהם לשחרר כי הם לא יודעים מה ייצא, הם לא מכירים את עצמם , הם רגילים להקשיב להורים/ למורים/ לבוסים/ לעיתונים שמלמדים אותנו איך להשיג אהבה ב30 יום ושאר האשליות שהחברה מוכרת לנו כדי שלא נתבלט ונהיה שונים וחס וחלילה שלא נתקומם ונתפוצץ כשנבין שמדחיקים אותנו, את הרצון ואת הביטוי שלנו בכדי שנשתלב בחברה.
וזה קורה בין חברים, בזוגיות, מההורים שמפחדים לשחרר ובעצם מכל בנאדם שחסר ביטחון לגבי חייו - אז למה שאתה תחייה איך שאתה רוצה אם אני לא מעז.
כל דבר שאנו עושים צריך לבוא מבפנים ולבטא אותנו, צריך לשאת את חותמנו בעולם.
למשל בגד יכול להיות רק כסות לגוף או משהו שמבטא את האינדיבידואל שלנו, הטעם שלנו, את התרבות ואת מי שאני.
כל דבר שאנו עושים צריך לבטא את ההשקפות שלנו בעולם ולא את השקפת החברה דרכנו.
אסור לנו להתייחס לדברים ורגשות כקטנים וגדולים ,זניחים וחשובים. כל דבר חשוב.
כל רגש שלנו חשוב, גם אם בעיני אחרים הוא לא מתקבל וגורר תגובת זלזול, תאמינו לאותנטיות שבכם.
אי אפשר לזלזל במה שאנו מרגישים - כי אנחנו מרגישים את זה. אף אחד לא יכול לכמת את מידת הרגש שלנו.

אנחנו נושאים המון "זבל" במחשבה שלנו , כי פעם אמרו לנו שכך צריך לחיות את החיים , אותם אנשים גם גרמו לנו להאמין שהם "חיים את החיים" ואנחנו לא. ובגלל זה אימצנו את "הזבל" הזה אלינו מבלי לחשוב "האם זה אני?"
וכל זה קרה כי היינו ב"טייס אוטומטי" קמנו כל בוקר והלכנו לעיסוקנו, אך לא עצרנו לרגע להתבונן ברגש שלנו האם הרצון שלנו מתקיים ביום יום?, האם אני קם בבוקר עם תחושת סיפוק ורצון לחוות או מתוך כוח אינהרנטי "כי ההורים רצו" או אני רציתי שאהיה "מצליח" אז למדתי ראיית חשבון/ הייטק/ עריכת דין וכ'ו.... ואין לי חשק לקום בבוקר.
אני בסבל- כי זה לא אני.
איך אפשר ליהנות מהחיים כשהאווירה היא כזאת ?


לא פעם אני נתקלת במטופלים אשר חיים בפשרה, בתסכול מהחיים כי לא טוב להם.
הם מרגישים בדידות מהמון סיבות והמרכזית שבהם כי הם היו נתינים של רצונות של אחרים ושל החברה הנורמטיבית, ואנחנו לא אמורים להרגיש בודדים - כי יש לנו את עצמנו.
אבל הם לא מכירים את עצמם, הם לא יודעים מה הם אוהבים, במה הם מאמינים.

חלק מהתהליך הטיפולי הוא התחברות לגוף ולרגש ,הזמן שהמטופל שוכב עם המחטים הוא זמן "שקיעה אל הפנים שלנו" נוצר שקט שנותן מקום לקול הפנימי שלנו לצוץ ולהישמע והמגע של השיאצו מעורר תגובות רגשיות וזיכרונות מודחקים.
לפני חודשיים הגיעה אליי מטופלת שלא מוכנה שאטפל בה באזור החזה והצוואר ,היא לא יודעת למה .
אבל ממש כואב לה כשנוגעים והיא אפילו בכתה שניסו לגעת בעבר.
הסיבה שהיא החלה בטיפולים אצלי הוא חוסר חיוניות ועייפות כרונית.
לאחר כמה טיפולים הגענו להבנה שכל זה נובע מכך שאימא שלה אמרה לה בגיל ההתבגרות כשחזרה עם איקי (שטף דם) בצוואר כנגרם ע"י חבר שלה שהביע את אהבתו ותשוקתו ש"רק זונות נותנות לאחרים שיגעו בהם שם" והיא בת 32 (כמעט 20 שנה עברו!!!!).
המטופלת הגיעה עם מלנכוליה ותסכול מחייה כי היא מרגישה לא מוצלחת ,ההורים שלה והאחים הם קרייריסטים ועובדים בעסק המשפחתי והיא החליטה לנטוש את העסק ולעבוד באהבה הכי גדולה שלה -אומנות . ומאז מציגים אותה במשפחה כ"רק ציירת ומפסלת" ( דרך אגב הסטודיו שלה משגשג והיא מוכרת המון אומנות ומרוויחה לא רע) , אבל בעיני המשפחה שלה זה לא ראוי. לימדו אותה לחשוב ולהתנהג לפי מה שטוב לתדמית המשפחתית וכל סטייה מהחוק הלא כתוב הזה גורם לה חרדה ופחד קיומי שמא היא לא שווה ושהמשפחה שלה תפסיק לאהוב אותה.
כל הגוף שלה היה נוקשה, כשהורידה בגדים התנצלה על איך שהיא נראית, כשבכתה הרגישה חלשה , אפילו להודות בכך שטוב לה במקצוע שלה ושהיא משגשגת היה לה קשה , כי אז זה יצביע על כך שההורים שלה טועים.
ועם זה היה לה קשה.
מי ידריך אותה עכשיו? מי יגיד לה מה לעשות? או איך לדבר/ להתנהג? עכשיו היא יכולה להיות אדון למחשבותיה ורגשותיה ולנקות את כל האמונות השגויות שהיווה לה כמודל לחיקוי, היא צריכה לפטר אותם ולהפוך להיות הבוס של עצמה.
זה מפחיד לחשוב שהיית נתין לאחרים במשך 32 שנים ועכשיו אתה יכול באמת לחיות ולהיות אתה.
(קחו לדוגמה את הקומוניזם במזרח אירופה-  כשחררו אותם משלטון של- להיות נתינים- הדבר שהיה הכי קשה להם הוא להסתגל לחשוב לבד, לעבוד במה שהם חפצים , ללמוד מתוך עניין אישי ולכן העוני גבר שם והם נותרו אבודים ומי שידע להסתגל ומצא את הכוחות לפרוח מתוך עצמו ברח או פרח שם)
במשך הזמן ועם התקדמות הטיפולים הגוף שלה התמסר לטיפולים, האינטימיות המינית שלה עם בעלה גברה והיא הרבה יותר חיונית מפעם כי היא מבינה שהיא אוהבת את עצמה ושהיא לא רק אמנית במקצוע שלה אלא גם פסלת וציירת של החיים שלה. (כמו כולנו).


הקשיבו לעצמכם. הקול הפנימי שלנו נותן לנו כל הזמן רמזים.
אך הקול מדבר בשקט, באהבה וקבלה. הוא לא יצעק ,יצווה או יבקר אותנו. כשנקשיב לקול נרגיש מן תחושת צמרמורת והתעלות רגשית, פתאום הכל יתבהר לנו.
תהיו מה שאתם (לטוב ולפחות טוב בעיני אחרים) אנחנו מספיק טובים לעצמנו כשאנחנו מחוברים לרגש שלנו. וזה מספיק.
אל תנסו להיות מישהו אחר, ועם הזמן נהפוך להיות בוגרים.
בגרות פירושה קבלת האחריות להיות עצמך, יהיה במחיר אשר יהיה.
לסכן הכל כדי להיות עצמך, זה פירושה של בגרות.

התפתחות מתוך קונפליקט

הדבר הבסיסי ביותר שיש לזכור הוא שהחיים הם דיאלקטיים
דיאלקטיקה (מיוונית - אומנות השיחה, הדיון או הוויכוח) מונח פילוסופי מערבי המשמש לתיאור שיטות שונות להשגת האמת או לתיאור תנועת ההתפתחות בעולם הרוח ו/או החומר.
במובנה הנפוץ ביותר 'דיאלקטיקה' היא התפתחות מתוך קונפליקט.
מה שיוצר דיאלקטים הוא הרצון של אנשים להתבדל, להיות שונים כתוצאה משנויות תרבותיות, נסיבות חברתיות
והבדלים דתיים.דיאלקט הוא מאפיין חברתי.
כל אחד יכול ללמוד לדבר בכל דיאלקט שהוא, אחר בוחר באחד מסוים מטעמים חברתיים.
האנשים הדוברים אותם דיאלקטים מבדילים עצמם חברתית מאחרים ע"י שימוש בדיאלקט השונה.
ומכאן נובע שהחיים מתקיימים דרך מקצב שנע בין 2 ניגודים תמידיים (YIN&YANG).
הרקליטוס, פילוסוף אשר טען לאחדות הניגודים ולזרימה מתמדת וקבע כי ההרמוניה בעולם נשמרת רק בשל המאבק הנצחי בו הוא שרוי, ז"א, הדיאלקטיקה היא מתווה התנועה של היקום.

בחיים ,ניגודיות הן מה שיוצרים בנו את הרצון לקתרזיס (זיכוך רגשות, בחינה מחודשת של ההבנה שלנו )

קתרזיס מתרחש כאשר הדרך למודעות נפתחה והתקיים פורקן רגשי שלווה במודעות לאותו עניין רגשי - כעס, עצב או כל רגש אחר. 

קתרזיס קוגניטיבי- נוצר מהמפגש עם אירועים מעוררי פחד וחמלה, הוא אינטלקטואלי, שכן הוא מוביל אותנו להבנת הטבע הכללי של החוויות האנושיות של פחד וחמלה.

קתרזיס רגשי קוגניטיבי- ניקוי הנפש ממרכיבים המחבלים ביכולתה להתבונן בידע בבירור, ובכלל זה במושא החקירה התמידי של הנפש, האמת. רגשות הפחד והחמלה הם ערכים בפני עצמם, מעבר להיותם אמצעים לבהירות השכלית המיוחלת, ולפיכך הם תורמים לתהליך ההבהרה העצמית לא פחות מתרגול מדיטציה.

"הצופה בטרגדיה " מתבונן בייצוג של אירועים מבישים המעוררים בו אמונות ותשוקות מבישות יחד עם רגשות של פחד והחמלה, כשהשניים שייכים לאותו סוג של רגשות אך מנוגדים זה לזה. התעוררות הרגשות המבישים מביאה להתמודדות  עם אותן תופעות רגשיות שלא מיטיבות עמנו וזה מוביל לסילוקם מהנפש יחד עם רגשות הפחד והחמלה ולכן גם לחידוש של עקרונות המוסר ורגש הבריא .

בבחינה מחודשת (קתרזיס) הזיכרונות שהועלו ונגעו לטראומה שהמטופל חווה, הביאו לפורקן רגשי ולביטול הסימפטום שממנו החולה סבל. ומכאן נובעת המסקנה שלאחר מעשה. מסקנה  היא כי תהליכים נפשיים שהיו לא מודעים עד לאותו רגע הם אלה שהתבררו ככאלה שגרמו לסימפטום, לסבל של החולה. לכן, ניתן היה להכיר בהם בדיעבד כתהליכים נפשיים לא מודעים. התנסויות אלה הובילו להבנה כי הסבל ממנו אנו סובלים נוגעים לתהליכים נפשיים לא מודעים.

התת מודע מנהל אותנו בבחירות שלנו ובהסתכלות שלנו על העולם מתוך פחד/עצב/תשוקה/בושה.

“האדם הוא משהו שיש להתגבר עליו“.

על-אדם הוא מושג בפילוסופיה של פרידריך ניטשה. בספרו משנת 1883, "כה אמר זרתוסטרא", ניטשה מציג את דמות העל-אדם כמטרת האנושות. הוא שם בפי גיבור הספר, זרתוסטרא, את הטענה כי “האדם הוא משהו שיש להתגבר עליו“.
זרתוסטרא מכריז כי העל-אדם הוא משמעות הארץ ומזהיר את שומעיו להתעלם מאלו המבטיחים תקוות לעולם הבא במטרה להניא אותם מהארץ. לטענתו, הפניית העורף לארציות נגרמת בגלל חוסר שביעות רצון מהחיים. חוסר שביעות הרצון גורם לאדם לייצר לעצמו עולם נוסף בו אלו שמיררו את חייו בעולם הזה- מיוסרים(גיהינום).
העל-אדם אינו נמשך לעולמות אחרים מעבר לעולם הזה.
עתה הגענו לתקופה בה בני אדם רציניים אינם יכולים להאמין יותר באלוהים. כאשר המקור היחיד לערכים מוחלטים אינו יכול לספק אותם, קיימת סכנה מוחשית של התדרדרות לניהליזם (שלילת ערכים ואמונה).
על פי הניהיליזם אמונה מהווה סכנה ליחיד ולחברה מאחר שהיא מחייבת את ביטול ההיגיון ואת השבתת הניתוח הביקורתי. לפי ציטוט ידוע של ניטשה בנושא זה, "האמונה היא חוסר רצון לדעת". אמונה מפריעה לעובדות שאנו מעדיפים להדחיק, לעצור מבעדנו להתקדם במסלול המיסטי.
משמעותה של אמונה היא "עשה מה שאמרתי לך, כי כך אמרתי".
ניהיליזם פוסל גם את האמונה בכוונה או מטרה סופיים.
כדי לפתור את בעיית מות האלוהים והניהליזם, זרתוסטרא מציג את "העל-אדם" כבורא הערכים החדשים.
המוטיבציה להרגיש צריכה להגיע מתוך אהבה לחיים ולעולם הזה.


הקושי הוא שאנו חיים בתקופה של מבוכה ובלבול, ולדעתי מה שגורם לתחושת הבלבול היא אי התאמתן של צורות המחשבה הישנות להתמודדות עם החוויות של העידן החדש.
אפשר להגיע לידי הבנה אמיתית גם מתוך היתקלות "במחסום" בחיינו, המחסום מאלץ אותנו לעצור ואז להרחיב את הידע שלנו , ובכדי להרחיב את הידע שלנו נצטרך לרכוש כלים חדשים , ובכדי לרכוש את הכלים החדשים עלינו לעצור, להתבונן, לחקור ולגלות את מה שיאפשר לנו להתקדם ולעבור את המחסום ובכך להרחיב את תודעתנו.
בתקופה זו דברים נראים מבולבלים ונטולי מגמה מכיוון שעלינו "לנטוש" את הידע הקודם שלנו ו"להיכנס" למגמת חשיבה חדשה שממנה נבטא את עצמנו.
יש לזכור שככל שנטפס גבוה יותר על ההר כך גם התהום הופכת יותר עמוקה.
זאת אומרת שככל שנכיר את עצמנו לעומק כך גם כאב שלנו יגדל כי נרגיש יותר.
ומאחר שרובנו פוחדים מכאב, אנחנו לא יכולים להיות ערים (מודעים לרגשותינו), ואז אי אפשר ללמוד שום דבר.
אנחנו סוגרים את הדלת, דלת של הלב בכדי שהכאב לא יכנס אבל יש לכך מחיר כי גם האהבה והשמחה לא יוכלו להיכנס, דלת ליבנו סגורה. אין יוצא ואין נכנס - האוהב מקיש בדלת אבל אנחנו פוחדים- אולי זה האויב. ואנחנו לא פותחים ולכן אנחנו סגורים, קרים, חוששים מלהרגיש ולתת מעצמנו. חיים תחת הרדמה. כדי לא לחוש כאב.
בגלל הפחד מן הכאב אילצנו את עצמנו לחיות בעמעום, טשטוש אם זה דרך חיים אוטומטיים,"חזרה בתשובה", הסתגרות בבתים ו/או סמים ואלכוהול שמטשטשים  את המודעות וחוויית הנפש.וזה כמעט לא לחיות.

עלינו להתנער מן הפחד להתעמת עם הכאב, לעבור דרך הסבל ורק אז נפתחת האפשרות שהידיד ייכנס.
בכדי להתנער מן הקושי וליצור שלווה בחיינו יש לתרגל זאת ביום יום. ובכל רגע של התוודעות לרגש.
שלווה פנימית כרוכה בהרגשה נוחה ומשוחררת, המחוללת הזדהות מלאה של אדם עם הנסיבות להתקיימותו.
ויש רמות של הזדהות ושקט - וכל אדם מגיע לרמת ההכלה שלו.
שקט גופני- הכי קל להשגה ע"י מנוחה פיזית.
שקט נפשי- קשה יותר להשגה. דורש תרגול מדיטטיבי ממושך של שליטה במחשבות. להיות ברגע. מה אני מרגיש? איך אני עושה את הדברים? מה אני חווה ברגע זה, האם אני מזדהה או רק מתבונן? , האם הפחד מרים את ראשו או שזו האהבה והחמלה שפועלים דרכי. אני באוטומט? או מרגיש כל נים וזיז בגופי.
ושקט ערכי- דרך חיים נטולת תשוקות שמעטים מהאנשים מגיעים אליו, מצב אשר אנו לא חושקים ולא מונעים מתשוקות אלא חיים נטו ברגע הנתון. דורש ריכוז מנטלי גבוה .
אנחנו לא יכולים להיות מאושרים לעד, כי אז האושר יאבד כל משמעות.
אם תמיד נהיה בהרמוניה, אז נפסיק לזהות את ההרמוניה בחיינו.
לכן יש לחוות את הצד השני של המטבע- חוסר הרמוניה ובכלל לכל הנאה צמוד כאב משלה, ולכל כאב הנאה משלו.
וכל עוד איננו מבינים ומקבלים את החוק הקוסמולוגי הזה, אנו נשארים במצוקה ובסבל שלא לצורך.
ככל שהלילה חשוך  - כך הכוכבים זוהרים יותר. ביום הכוכבים לא נעלמים, אנחנו פשוט לא יכולים לראות אותם.

 כל הרגשות מאירים חלק חשוך בתוכנו.

כל אדם צריך לשאוף לכך שהוא יהיה הריבון על עולמו הפנימי ועל הלך רוחו.

לא מלמדים אותנו בבית ספר על שליטה ברגשות ובמחשבות.
אבל הלמידה אפשרית,חשובה והכרחית.
הרי הקשיים בחיינו הם משני סוגים:אלה ש"נוחתים" עלינו מבחוץ,
ואלה שאנו מביאים על עצמנו בכך שאנו בוחרים להגיב באופן שלילי למה שקורה לנו:

כועסים ,מתאכזבים, מתייאשים וכדומה.קשה לשלוט בקשיים הבאים אלינו מן החוץ, אך אפשר לשלוט בקשיים שאנו מביאים על עצמנו בכך שלא נאפשר לעצמנו לדבוק במצבי רוח עכורים המזיקים לנפש.

שלב ההכנה:
-תחושות שליליות,רגשות קשים ומחשבות לא נעימות אינם תורמים ומועילים לי.
-לא מתאים לי לבזבז את זמני ואת תשומת לבי על אנשים או מצבים שליליים.
-אני יכול לבחור איך ארגיש ואגיב לגבי כל סיטואציה.
-אני מחליטה לפעול כדי להשתחרר מההרגל של כעס, אכזבה , ייאוש, קנאה ושאר תגובות שלא נעימות לי.

שלב ההכשרה:
*תרגול השליטה על המחשבות והרגשות: מדיטציה ותרגלי ריכוז.
פשוט להיות ערים למתרחש במוחנו-המחשבות שרצות לנו בראש.
המטרה היא להגיע למצב בו אני יכול להתנתק מההזדהות עם המחשבות והרגשות החולפים בתוכי.
אולי איני יכול להורות למוח להפסיק לחשוב-אך איני נסחף ולא מזועזע מכל מחשבה החולפת במוחי.
התרגול יכול להיעשות בישיבה אך גם תוך ביצוע פעולות פשוטות כמו בישול,שטיפת כלים.....

שלב היישום:
קודם כל ערנות למצבים שליילים המשתלטים עלינו.
יש להיות מודעים מתי אנו מתחילים לכעוס או להרגיש מרמור -וכאשר אנו מבחינים בכך יש ל"רוקן " את מוחנו ופשוט להתבונן ברגש ללא הזדהות ולתת לזה לחלוף ולהתרוקן ממוחנו .

"אני אדוני אלוהיך,לא תעשה לך אלוהים אחרים על פני"- אני השולט בעולמי הפנימי, ולא אהיה המשרת של מחשבותיי ורגשותיי השליילים.

‎"מטופל" איננו אדם חולה אלא הוא אדם המחפש הרמוניה והרפיה,
אלא אדם המעוניין להגביר את החיוניות שלו או רוצה לקבל עזרה והבנה כדי להתפתח מבחינה נפשית-רוחנית.
המילה מטופל באנגלית (PATIENT), באה מהמילה הלטינית PATENTIA שמשמעותה סבלנות, במילים אחרות, מטופל הוא אדם אשר נאלץ להיות סבלני לגבי משהו.
וזאת לא חייבת להיות מחלה.
זה יכול להיות כל דבר בחיים אשר דורש סבלנות כמו איסור כלשהו,שחרור הרגלים ישנים, וסילוק מכשולים להתקדמות בחיינו.
ובהקשר לזה המונח "מרפא" (THERAPIST) מקורה במילה היוונית THERAPEUA שמשמעותה היא "לסייע למישהו בדרכו" גם אם אין לו מחלה מוגדרת או תלונה מסויימת .
מטפל הינו הצינור של המטופל לקבלת אנרגיית החיים במלואה.