כשאדם חי את חייו הכל תלוי בו.
הוא יכול להתהלך, לנשום, לאכול, להתבגר, להזדקן, בצורה "אוטומטית" עד לקבר - אבל אלה אינם חיים.
כל חיה יכולה לגדול בשנים. לגדול בהוויה זאת הפריבילגיה של בני האדם.
ניקח כדוגמה ילדים, הם עדיין לא עמוסים בידע, בדת, בחינוך, בנורמות חברתיות ובכל שאר העננים שאופפים את ראשינו.
ילד הוא תם. אך למרבה הצער תמימות נתפסת כדבר שלילי- כבורות.
יש דמיון בין בורות לתמימות אך הם לא אותו דבר. שניהם הם מצב של חוסר ידיעה אך יש הבדל גדול.
התם אינו ידען, אך אינו שואף להיות כזה. הוא שמח בחלקו, מרוצה ממה שיש לו בחיים.התם הוא עשיר, מלא וטהור.
(ילד קטן הוא לא שאפתן הוא חי את הרגע ממשחק-למשחק וכל מה שתופס את תשומת ליבו לאותו רגע נתון).
הבור הוא סוג של קבצן כי הוא רוצה כל מיני דברים. הוא נע על נתיב ההשתוקקות.
הוא רוצה להיות מכובד, עשיר, חזק, ידען גדול. גם על חשבון אחרים.
שניהם חסרי ידע ולא מתנהגים וחושבים לפי הנורמה החברתית,
אך על התם יש להגן וצריך לתמוך בו, מכיוון שיש לו את האוצר היקר מכל = תמימות.
הוא נקי מכל מה שהחברה, ההורים, החברים ושאר סובביו ישחיתו במשך הזמן.
כל ילד עובר תהליך של דחיסת ידע (כיום אחד ביטויים בילדים הם שבני שנתיים-שלוש שכבר משחקים בבית בטאבלט ובאייפון במקום לשחק בגינה או סתם לטייל בטבע)
החברה כיום לא מאמינה בפשטות, כי פשטות לא תעזור לו בעולם התחרותי הזה.
פשטות משולה בעיני אנשים כטיפשות,בעיני החברה הוא פתי. ובד"כ התום שלו ינוצל בכל דרך אפשרית.
ומתוך חשש מהחברה הקפיטליסטית ובשל פחד מהחברה שבעצמנו יצרנו, אנחנו מנסים לייצר ילדים חכמים, ערמומיים, ידענים וממלאים את המוח שלהם בידע, חוקים, הגדרות ופחדים כדי שיוכלו להיכלל עם החזקים ולא עם החלשים ו"המנוצלים".
וילדים הם כמו ספוג, הם יאמינו לנו שכך זה נכון, ועם השנים יהיה להם יותר ויותר קשה להתחבר לרגש הבסיסי שמניע את כולנו = אהבה , נתינה , אמונה וחופש.
הרבה אנשים מסתובבים בבגרות שלהם בבלבול נוראי כי הם לא יודעים מי הם, אז הם מנסים להיות מישהו.
הם מציבים לעצמם מטרה להיות מישהו, משהו.
החיים צריכים להיות חיפוש - לא שאיפה , לא רצון להיות דבר כזה או אחר (מנכ"ל, דוגמנית, ראש ממשלה) מתוך אידאל שיקרי והישגי שהחברה בנתה לנו בראש "שזה טוב"/יוקרתי וכך נהיה חלק מ"החזקים" ונשרוד- אלא חיפוש אחר "מי אני?"
יש אנשים שחוו פגיעה ונוצר בהם אינטרס רציני שאיש לא ייהנה מהחיים, שאיש לא יצחק.
ויש את אותם אנשים שמקדמים את התפיסה שלחיות זה חטא, להשתחרר ממוסכמות זה יגרור עונש.
"אל תדבר ככה", "אל תעשה כך", "אל תצחק בקול", "אל תדבר בקול", "איך את מתלבשת", "איך שאת רוקדת זה לא מכבד", "איך שאתה מתנהג מביך אותי" ושאר משפטים שמסרסים אותנו ומכניסים אותנו לתבניות של
רע - טוב חזק - חלש.
אולם אם נקשיב טוב טוב לביקורות הללו נשמע פחד, כן זה פחד שלהם לשחרר כי הם לא יודעים מה ייצא, הם לא מכירים את עצמם , הם רגילים להקשיב להורים/ למורים/ לבוסים/ לעיתונים שמלמדים אותנו איך להשיג אהבה ב30 יום ושאר האשליות שהחברה מוכרת לנו כדי שלא נתבלט ונהיה שונים וחס וחלילה שלא נתקומם ונתפוצץ כשנבין שמדחיקים אותנו, את הרצון ואת הביטוי שלנו בכדי שנשתלב בחברה.
וזה קורה בין חברים, בזוגיות, מההורים שמפחדים לשחרר ובעצם מכל בנאדם שחסר ביטחון לגבי חייו - אז למה שאתה תחייה איך שאתה רוצה אם אני לא מעז.
כל דבר שאנו עושים צריך לבוא מבפנים ולבטא אותנו, צריך לשאת את חותמנו בעולם.
למשל בגד יכול להיות רק כסות לגוף או משהו שמבטא את האינדיבידואל שלנו, הטעם שלנו, את התרבות ואת מי שאני.
כל דבר שאנו עושים צריך לבטא את ההשקפות שלנו בעולם ולא את השקפת החברה דרכנו.
אסור לנו להתייחס לדברים ורגשות כקטנים וגדולים ,זניחים וחשובים. כל דבר חשוב.
כל רגש שלנו חשוב, גם אם בעיני אחרים הוא לא מתקבל וגורר תגובת זלזול, תאמינו לאותנטיות שבכם.
אי אפשר לזלזל במה שאנו מרגישים - כי אנחנו מרגישים את זה. אף אחד לא יכול לכמת את מידת הרגש שלנו.
אנחנו נושאים המון "זבל" במחשבה שלנו , כי פעם אמרו לנו שכך צריך לחיות את החיים , אותם אנשים גם גרמו לנו להאמין שהם "חיים את החיים" ואנחנו לא. ובגלל זה אימצנו את "הזבל" הזה אלינו מבלי לחשוב "האם זה אני?"
וכל זה קרה כי היינו ב"טייס אוטומטי" קמנו כל בוקר והלכנו לעיסוקנו, אך לא עצרנו לרגע להתבונן ברגש שלנו האם הרצון שלנו מתקיים ביום יום?, האם אני קם בבוקר עם תחושת סיפוק ורצון לחוות או מתוך כוח אינהרנטי "כי ההורים רצו" או אני רציתי שאהיה "מצליח" אז למדתי ראיית חשבון/ הייטק/ עריכת דין וכ'ו.... ואין לי חשק לקום בבוקר.
אני בסבל- כי זה לא אני.
איך אפשר ליהנות מהחיים כשהאווירה היא כזאת ?
לא פעם אני נתקלת במטופלים אשר חיים בפשרה, בתסכול מהחיים כי לא טוב להם.
הם מרגישים בדידות מהמון סיבות והמרכזית שבהם כי הם היו נתינים של רצונות של אחרים ושל החברה הנורמטיבית, ואנחנו לא אמורים להרגיש בודדים - כי יש לנו את עצמנו.
אבל הם לא מכירים את עצמם, הם לא יודעים מה הם אוהבים, במה הם מאמינים.
חלק מהתהליך הטיפולי הוא התחברות לגוף ולרגש ,הזמן שהמטופל שוכב עם המחטים הוא זמן "שקיעה אל הפנים שלנו" נוצר שקט שנותן מקום לקול הפנימי שלנו לצוץ ולהישמע והמגע של השיאצו מעורר תגובות רגשיות וזיכרונות מודחקים.
לפני חודשיים הגיעה אליי מטופלת שלא מוכנה שאטפל בה באזור החזה והצוואר ,היא לא יודעת למה .
אבל ממש כואב לה כשנוגעים והיא אפילו בכתה שניסו לגעת בעבר.
הסיבה שהיא החלה בטיפולים אצלי הוא חוסר חיוניות ועייפות כרונית.
לאחר כמה טיפולים הגענו להבנה שכל זה נובע מכך שאימא שלה אמרה לה בגיל ההתבגרות כשחזרה עם איקי (שטף דם) בצוואר כנגרם ע"י חבר שלה שהביע את אהבתו ותשוקתו ש"רק זונות נותנות לאחרים שיגעו בהם שם" והיא בת 32 (כמעט 20 שנה עברו!!!!).
המטופלת הגיעה עם מלנכוליה ותסכול מחייה כי היא מרגישה לא מוצלחת ,ההורים שלה והאחים הם קרייריסטים ועובדים בעסק המשפחתי והיא החליטה לנטוש את העסק ולעבוד באהבה הכי גדולה שלה -אומנות . ומאז מציגים אותה במשפחה כ"רק ציירת ומפסלת" ( דרך אגב הסטודיו שלה משגשג והיא מוכרת המון אומנות ומרוויחה לא רע) , אבל בעיני המשפחה שלה זה לא ראוי. לימדו אותה לחשוב ולהתנהג לפי מה שטוב לתדמית המשפחתית וכל סטייה מהחוק הלא כתוב הזה גורם לה חרדה ופחד קיומי שמא היא לא שווה ושהמשפחה שלה תפסיק לאהוב אותה.
כל הגוף שלה היה נוקשה, כשהורידה בגדים התנצלה על איך שהיא נראית, כשבכתה הרגישה חלשה , אפילו להודות בכך שטוב לה במקצוע שלה ושהיא משגשגת היה לה קשה , כי אז זה יצביע על כך שההורים שלה טועים.
ועם זה היה לה קשה.
מי ידריך אותה עכשיו? מי יגיד לה מה לעשות? או איך לדבר/ להתנהג? עכשיו היא יכולה להיות אדון למחשבותיה ורגשותיה ולנקות את כל האמונות השגויות שהיווה לה כמודל לחיקוי, היא צריכה לפטר אותם ולהפוך להיות הבוס של עצמה.
זה מפחיד לחשוב שהיית נתין לאחרים במשך 32 שנים ועכשיו אתה יכול באמת לחיות ולהיות אתה.
(קחו לדוגמה את הקומוניזם במזרח אירופה- כשחררו אותם משלטון של- להיות נתינים- הדבר שהיה הכי קשה להם הוא להסתגל לחשוב לבד, לעבוד במה שהם חפצים , ללמוד מתוך עניין אישי ולכן העוני גבר שם והם נותרו אבודים ומי שידע להסתגל ומצא את הכוחות לפרוח מתוך עצמו ברח או פרח שם)
במשך הזמן ועם התקדמות הטיפולים הגוף שלה התמסר לטיפולים, האינטימיות המינית שלה עם בעלה גברה והיא הרבה יותר חיונית מפעם כי היא מבינה שהיא אוהבת את עצמה ושהיא לא רק אמנית במקצוע שלה אלא גם פסלת וציירת של החיים שלה. (כמו כולנו).
הקשיבו לעצמכם. הקול הפנימי שלנו נותן לנו כל הזמן רמזים.
אך הקול מדבר בשקט, באהבה וקבלה. הוא לא יצעק ,יצווה או יבקר אותנו. כשנקשיב לקול נרגיש מן תחושת צמרמורת והתעלות רגשית, פתאום הכל יתבהר לנו.
תהיו מה שאתם (לטוב ולפחות טוב בעיני אחרים) אנחנו מספיק טובים לעצמנו כשאנחנו מחוברים לרגש שלנו. וזה מספיק.
אל תנסו להיות מישהו אחר, ועם הזמן נהפוך להיות בוגרים.
בגרות פירושה קבלת האחריות להיות עצמך, יהיה במחיר אשר יהיה.
לסכן הכל כדי להיות עצמך, זה פירושה של בגרות.
הוא יכול להתהלך, לנשום, לאכול, להתבגר, להזדקן, בצורה "אוטומטית" עד לקבר - אבל אלה אינם חיים.
כל חיה יכולה לגדול בשנים. לגדול בהוויה זאת הפריבילגיה של בני האדם.
ניקח כדוגמה ילדים, הם עדיין לא עמוסים בידע, בדת, בחינוך, בנורמות חברתיות ובכל שאר העננים שאופפים את ראשינו.
ילד הוא תם. אך למרבה הצער תמימות נתפסת כדבר שלילי- כבורות.
יש דמיון בין בורות לתמימות אך הם לא אותו דבר. שניהם הם מצב של חוסר ידיעה אך יש הבדל גדול.
התם אינו ידען, אך אינו שואף להיות כזה. הוא שמח בחלקו, מרוצה ממה שיש לו בחיים.התם הוא עשיר, מלא וטהור.
(ילד קטן הוא לא שאפתן הוא חי את הרגע ממשחק-למשחק וכל מה שתופס את תשומת ליבו לאותו רגע נתון).
הבור הוא סוג של קבצן כי הוא רוצה כל מיני דברים. הוא נע על נתיב ההשתוקקות.
הוא רוצה להיות מכובד, עשיר, חזק, ידען גדול. גם על חשבון אחרים.
שניהם חסרי ידע ולא מתנהגים וחושבים לפי הנורמה החברתית,
אך על התם יש להגן וצריך לתמוך בו, מכיוון שיש לו את האוצר היקר מכל = תמימות.
הוא נקי מכל מה שהחברה, ההורים, החברים ושאר סובביו ישחיתו במשך הזמן.
כל ילד עובר תהליך של דחיסת ידע (כיום אחד ביטויים בילדים הם שבני שנתיים-שלוש שכבר משחקים בבית בטאבלט ובאייפון במקום לשחק בגינה או סתם לטייל בטבע)
החברה כיום לא מאמינה בפשטות, כי פשטות לא תעזור לו בעולם התחרותי הזה.
פשטות משולה בעיני אנשים כטיפשות,בעיני החברה הוא פתי. ובד"כ התום שלו ינוצל בכל דרך אפשרית.
ומתוך חשש מהחברה הקפיטליסטית ובשל פחד מהחברה שבעצמנו יצרנו, אנחנו מנסים לייצר ילדים חכמים, ערמומיים, ידענים וממלאים את המוח שלהם בידע, חוקים, הגדרות ופחדים כדי שיוכלו להיכלל עם החזקים ולא עם החלשים ו"המנוצלים".
וילדים הם כמו ספוג, הם יאמינו לנו שכך זה נכון, ועם השנים יהיה להם יותר ויותר קשה להתחבר לרגש הבסיסי שמניע את כולנו = אהבה , נתינה , אמונה וחופש.
הרבה אנשים מסתובבים בבגרות שלהם בבלבול נוראי כי הם לא יודעים מי הם, אז הם מנסים להיות מישהו.
הם מציבים לעצמם מטרה להיות מישהו, משהו.
החיים צריכים להיות חיפוש - לא שאיפה , לא רצון להיות דבר כזה או אחר (מנכ"ל, דוגמנית, ראש ממשלה) מתוך אידאל שיקרי והישגי שהחברה בנתה לנו בראש "שזה טוב"/יוקרתי וכך נהיה חלק מ"החזקים" ונשרוד- אלא חיפוש אחר "מי אני?"
יש אנשים שחוו פגיעה ונוצר בהם אינטרס רציני שאיש לא ייהנה מהחיים, שאיש לא יצחק.
ויש את אותם אנשים שמקדמים את התפיסה שלחיות זה חטא, להשתחרר ממוסכמות זה יגרור עונש.
"אל תדבר ככה", "אל תעשה כך", "אל תצחק בקול", "אל תדבר בקול", "איך את מתלבשת", "איך שאת רוקדת זה לא מכבד", "איך שאתה מתנהג מביך אותי" ושאר משפטים שמסרסים אותנו ומכניסים אותנו לתבניות של
רע - טוב חזק - חלש.
אולם אם נקשיב טוב טוב לביקורות הללו נשמע פחד, כן זה פחד שלהם לשחרר כי הם לא יודעים מה ייצא, הם לא מכירים את עצמם , הם רגילים להקשיב להורים/ למורים/ לבוסים/ לעיתונים שמלמדים אותנו איך להשיג אהבה ב30 יום ושאר האשליות שהחברה מוכרת לנו כדי שלא נתבלט ונהיה שונים וחס וחלילה שלא נתקומם ונתפוצץ כשנבין שמדחיקים אותנו, את הרצון ואת הביטוי שלנו בכדי שנשתלב בחברה.
וזה קורה בין חברים, בזוגיות, מההורים שמפחדים לשחרר ובעצם מכל בנאדם שחסר ביטחון לגבי חייו - אז למה שאתה תחייה איך שאתה רוצה אם אני לא מעז.
כל דבר שאנו עושים צריך לבוא מבפנים ולבטא אותנו, צריך לשאת את חותמנו בעולם.
למשל בגד יכול להיות רק כסות לגוף או משהו שמבטא את האינדיבידואל שלנו, הטעם שלנו, את התרבות ואת מי שאני.
כל דבר שאנו עושים צריך לבטא את ההשקפות שלנו בעולם ולא את השקפת החברה דרכנו.
אסור לנו להתייחס לדברים ורגשות כקטנים וגדולים ,זניחים וחשובים. כל דבר חשוב.
כל רגש שלנו חשוב, גם אם בעיני אחרים הוא לא מתקבל וגורר תגובת זלזול, תאמינו לאותנטיות שבכם.
אי אפשר לזלזל במה שאנו מרגישים - כי אנחנו מרגישים את זה. אף אחד לא יכול לכמת את מידת הרגש שלנו.
אנחנו נושאים המון "זבל" במחשבה שלנו , כי פעם אמרו לנו שכך צריך לחיות את החיים , אותם אנשים גם גרמו לנו להאמין שהם "חיים את החיים" ואנחנו לא. ובגלל זה אימצנו את "הזבל" הזה אלינו מבלי לחשוב "האם זה אני?"
וכל זה קרה כי היינו ב"טייס אוטומטי" קמנו כל בוקר והלכנו לעיסוקנו, אך לא עצרנו לרגע להתבונן ברגש שלנו האם הרצון שלנו מתקיים ביום יום?, האם אני קם בבוקר עם תחושת סיפוק ורצון לחוות או מתוך כוח אינהרנטי "כי ההורים רצו" או אני רציתי שאהיה "מצליח" אז למדתי ראיית חשבון/ הייטק/ עריכת דין וכ'ו.... ואין לי חשק לקום בבוקר.
אני בסבל- כי זה לא אני.
איך אפשר ליהנות מהחיים כשהאווירה היא כזאת ?
לא פעם אני נתקלת במטופלים אשר חיים בפשרה, בתסכול מהחיים כי לא טוב להם.
הם מרגישים בדידות מהמון סיבות והמרכזית שבהם כי הם היו נתינים של רצונות של אחרים ושל החברה הנורמטיבית, ואנחנו לא אמורים להרגיש בודדים - כי יש לנו את עצמנו.
אבל הם לא מכירים את עצמם, הם לא יודעים מה הם אוהבים, במה הם מאמינים.
חלק מהתהליך הטיפולי הוא התחברות לגוף ולרגש ,הזמן שהמטופל שוכב עם המחטים הוא זמן "שקיעה אל הפנים שלנו" נוצר שקט שנותן מקום לקול הפנימי שלנו לצוץ ולהישמע והמגע של השיאצו מעורר תגובות רגשיות וזיכרונות מודחקים.
לפני חודשיים הגיעה אליי מטופלת שלא מוכנה שאטפל בה באזור החזה והצוואר ,היא לא יודעת למה .
אבל ממש כואב לה כשנוגעים והיא אפילו בכתה שניסו לגעת בעבר.
הסיבה שהיא החלה בטיפולים אצלי הוא חוסר חיוניות ועייפות כרונית.
לאחר כמה טיפולים הגענו להבנה שכל זה נובע מכך שאימא שלה אמרה לה בגיל ההתבגרות כשחזרה עם איקי (שטף דם) בצוואר כנגרם ע"י חבר שלה שהביע את אהבתו ותשוקתו ש"רק זונות נותנות לאחרים שיגעו בהם שם" והיא בת 32 (כמעט 20 שנה עברו!!!!).
המטופלת הגיעה עם מלנכוליה ותסכול מחייה כי היא מרגישה לא מוצלחת ,ההורים שלה והאחים הם קרייריסטים ועובדים בעסק המשפחתי והיא החליטה לנטוש את העסק ולעבוד באהבה הכי גדולה שלה -אומנות . ומאז מציגים אותה במשפחה כ"רק ציירת ומפסלת" ( דרך אגב הסטודיו שלה משגשג והיא מוכרת המון אומנות ומרוויחה לא רע) , אבל בעיני המשפחה שלה זה לא ראוי. לימדו אותה לחשוב ולהתנהג לפי מה שטוב לתדמית המשפחתית וכל סטייה מהחוק הלא כתוב הזה גורם לה חרדה ופחד קיומי שמא היא לא שווה ושהמשפחה שלה תפסיק לאהוב אותה.
כל הגוף שלה היה נוקשה, כשהורידה בגדים התנצלה על איך שהיא נראית, כשבכתה הרגישה חלשה , אפילו להודות בכך שטוב לה במקצוע שלה ושהיא משגשגת היה לה קשה , כי אז זה יצביע על כך שההורים שלה טועים.
ועם זה היה לה קשה.
מי ידריך אותה עכשיו? מי יגיד לה מה לעשות? או איך לדבר/ להתנהג? עכשיו היא יכולה להיות אדון למחשבותיה ורגשותיה ולנקות את כל האמונות השגויות שהיווה לה כמודל לחיקוי, היא צריכה לפטר אותם ולהפוך להיות הבוס של עצמה.
זה מפחיד לחשוב שהיית נתין לאחרים במשך 32 שנים ועכשיו אתה יכול באמת לחיות ולהיות אתה.
(קחו לדוגמה את הקומוניזם במזרח אירופה- כשחררו אותם משלטון של- להיות נתינים- הדבר שהיה הכי קשה להם הוא להסתגל לחשוב לבד, לעבוד במה שהם חפצים , ללמוד מתוך עניין אישי ולכן העוני גבר שם והם נותרו אבודים ומי שידע להסתגל ומצא את הכוחות לפרוח מתוך עצמו ברח או פרח שם)
במשך הזמן ועם התקדמות הטיפולים הגוף שלה התמסר לטיפולים, האינטימיות המינית שלה עם בעלה גברה והיא הרבה יותר חיונית מפעם כי היא מבינה שהיא אוהבת את עצמה ושהיא לא רק אמנית במקצוע שלה אלא גם פסלת וציירת של החיים שלה. (כמו כולנו).
הקשיבו לעצמכם. הקול הפנימי שלנו נותן לנו כל הזמן רמזים.
אך הקול מדבר בשקט, באהבה וקבלה. הוא לא יצעק ,יצווה או יבקר אותנו. כשנקשיב לקול נרגיש מן תחושת צמרמורת והתעלות רגשית, פתאום הכל יתבהר לנו.
תהיו מה שאתם (לטוב ולפחות טוב בעיני אחרים) אנחנו מספיק טובים לעצמנו כשאנחנו מחוברים לרגש שלנו. וזה מספיק.
אל תנסו להיות מישהו אחר, ועם הזמן נהפוך להיות בוגרים.
בגרות פירושה קבלת האחריות להיות עצמך, יהיה במחיר אשר יהיה.
לסכן הכל כדי להיות עצמך, זה פירושה של בגרות.
מאמר מדהים , בהיר וכ"כ נכון .. תמיד מעניין לקרוא את המאמרים שלך פנינית
השבמחקתודה רבה:)
מחק