התפתחות מתוך קונפליקט

הדבר הבסיסי ביותר שיש לזכור הוא שהחיים הם דיאלקטיים
דיאלקטיקה (מיוונית - אומנות השיחה, הדיון או הוויכוח) מונח פילוסופי מערבי המשמש לתיאור שיטות שונות להשגת האמת או לתיאור תנועת ההתפתחות בעולם הרוח ו/או החומר.
במובנה הנפוץ ביותר 'דיאלקטיקה' היא התפתחות מתוך קונפליקט.
מה שיוצר דיאלקטים הוא הרצון של אנשים להתבדל, להיות שונים כתוצאה משנויות תרבותיות, נסיבות חברתיות
והבדלים דתיים.דיאלקט הוא מאפיין חברתי.
כל אחד יכול ללמוד לדבר בכל דיאלקט שהוא, אחר בוחר באחד מסוים מטעמים חברתיים.
האנשים הדוברים אותם דיאלקטים מבדילים עצמם חברתית מאחרים ע"י שימוש בדיאלקט השונה.
ומכאן נובע שהחיים מתקיימים דרך מקצב שנע בין 2 ניגודים תמידיים (YIN&YANG).
הרקליטוס, פילוסוף אשר טען לאחדות הניגודים ולזרימה מתמדת וקבע כי ההרמוניה בעולם נשמרת רק בשל המאבק הנצחי בו הוא שרוי, ז"א, הדיאלקטיקה היא מתווה התנועה של היקום.

בחיים ,ניגודיות הן מה שיוצרים בנו את הרצון לקתרזיס (זיכוך רגשות, בחינה מחודשת של ההבנה שלנו )

קתרזיס מתרחש כאשר הדרך למודעות נפתחה והתקיים פורקן רגשי שלווה במודעות לאותו עניין רגשי - כעס, עצב או כל רגש אחר. 

קתרזיס קוגניטיבי- נוצר מהמפגש עם אירועים מעוררי פחד וחמלה, הוא אינטלקטואלי, שכן הוא מוביל אותנו להבנת הטבע הכללי של החוויות האנושיות של פחד וחמלה.

קתרזיס רגשי קוגניטיבי- ניקוי הנפש ממרכיבים המחבלים ביכולתה להתבונן בידע בבירור, ובכלל זה במושא החקירה התמידי של הנפש, האמת. רגשות הפחד והחמלה הם ערכים בפני עצמם, מעבר להיותם אמצעים לבהירות השכלית המיוחלת, ולפיכך הם תורמים לתהליך ההבהרה העצמית לא פחות מתרגול מדיטציה.

"הצופה בטרגדיה " מתבונן בייצוג של אירועים מבישים המעוררים בו אמונות ותשוקות מבישות יחד עם רגשות של פחד והחמלה, כשהשניים שייכים לאותו סוג של רגשות אך מנוגדים זה לזה. התעוררות הרגשות המבישים מביאה להתמודדות  עם אותן תופעות רגשיות שלא מיטיבות עמנו וזה מוביל לסילוקם מהנפש יחד עם רגשות הפחד והחמלה ולכן גם לחידוש של עקרונות המוסר ורגש הבריא .

בבחינה מחודשת (קתרזיס) הזיכרונות שהועלו ונגעו לטראומה שהמטופל חווה, הביאו לפורקן רגשי ולביטול הסימפטום שממנו החולה סבל. ומכאן נובעת המסקנה שלאחר מעשה. מסקנה  היא כי תהליכים נפשיים שהיו לא מודעים עד לאותו רגע הם אלה שהתבררו ככאלה שגרמו לסימפטום, לסבל של החולה. לכן, ניתן היה להכיר בהם בדיעבד כתהליכים נפשיים לא מודעים. התנסויות אלה הובילו להבנה כי הסבל ממנו אנו סובלים נוגעים לתהליכים נפשיים לא מודעים.

התת מודע מנהל אותנו בבחירות שלנו ובהסתכלות שלנו על העולם מתוך פחד/עצב/תשוקה/בושה.

“האדם הוא משהו שיש להתגבר עליו“.

על-אדם הוא מושג בפילוסופיה של פרידריך ניטשה. בספרו משנת 1883, "כה אמר זרתוסטרא", ניטשה מציג את דמות העל-אדם כמטרת האנושות. הוא שם בפי גיבור הספר, זרתוסטרא, את הטענה כי “האדם הוא משהו שיש להתגבר עליו“.
זרתוסטרא מכריז כי העל-אדם הוא משמעות הארץ ומזהיר את שומעיו להתעלם מאלו המבטיחים תקוות לעולם הבא במטרה להניא אותם מהארץ. לטענתו, הפניית העורף לארציות נגרמת בגלל חוסר שביעות רצון מהחיים. חוסר שביעות הרצון גורם לאדם לייצר לעצמו עולם נוסף בו אלו שמיררו את חייו בעולם הזה- מיוסרים(גיהינום).
העל-אדם אינו נמשך לעולמות אחרים מעבר לעולם הזה.
עתה הגענו לתקופה בה בני אדם רציניים אינם יכולים להאמין יותר באלוהים. כאשר המקור היחיד לערכים מוחלטים אינו יכול לספק אותם, קיימת סכנה מוחשית של התדרדרות לניהליזם (שלילת ערכים ואמונה).
על פי הניהיליזם אמונה מהווה סכנה ליחיד ולחברה מאחר שהיא מחייבת את ביטול ההיגיון ואת השבתת הניתוח הביקורתי. לפי ציטוט ידוע של ניטשה בנושא זה, "האמונה היא חוסר רצון לדעת". אמונה מפריעה לעובדות שאנו מעדיפים להדחיק, לעצור מבעדנו להתקדם במסלול המיסטי.
משמעותה של אמונה היא "עשה מה שאמרתי לך, כי כך אמרתי".
ניהיליזם פוסל גם את האמונה בכוונה או מטרה סופיים.
כדי לפתור את בעיית מות האלוהים והניהליזם, זרתוסטרא מציג את "העל-אדם" כבורא הערכים החדשים.
המוטיבציה להרגיש צריכה להגיע מתוך אהבה לחיים ולעולם הזה.


הקושי הוא שאנו חיים בתקופה של מבוכה ובלבול, ולדעתי מה שגורם לתחושת הבלבול היא אי התאמתן של צורות המחשבה הישנות להתמודדות עם החוויות של העידן החדש.
אפשר להגיע לידי הבנה אמיתית גם מתוך היתקלות "במחסום" בחיינו, המחסום מאלץ אותנו לעצור ואז להרחיב את הידע שלנו , ובכדי להרחיב את הידע שלנו נצטרך לרכוש כלים חדשים , ובכדי לרכוש את הכלים החדשים עלינו לעצור, להתבונן, לחקור ולגלות את מה שיאפשר לנו להתקדם ולעבור את המחסום ובכך להרחיב את תודעתנו.
בתקופה זו דברים נראים מבולבלים ונטולי מגמה מכיוון שעלינו "לנטוש" את הידע הקודם שלנו ו"להיכנס" למגמת חשיבה חדשה שממנה נבטא את עצמנו.
יש לזכור שככל שנטפס גבוה יותר על ההר כך גם התהום הופכת יותר עמוקה.
זאת אומרת שככל שנכיר את עצמנו לעומק כך גם כאב שלנו יגדל כי נרגיש יותר.
ומאחר שרובנו פוחדים מכאב, אנחנו לא יכולים להיות ערים (מודעים לרגשותינו), ואז אי אפשר ללמוד שום דבר.
אנחנו סוגרים את הדלת, דלת של הלב בכדי שהכאב לא יכנס אבל יש לכך מחיר כי גם האהבה והשמחה לא יוכלו להיכנס, דלת ליבנו סגורה. אין יוצא ואין נכנס - האוהב מקיש בדלת אבל אנחנו פוחדים- אולי זה האויב. ואנחנו לא פותחים ולכן אנחנו סגורים, קרים, חוששים מלהרגיש ולתת מעצמנו. חיים תחת הרדמה. כדי לא לחוש כאב.
בגלל הפחד מן הכאב אילצנו את עצמנו לחיות בעמעום, טשטוש אם זה דרך חיים אוטומטיים,"חזרה בתשובה", הסתגרות בבתים ו/או סמים ואלכוהול שמטשטשים  את המודעות וחוויית הנפש.וזה כמעט לא לחיות.

עלינו להתנער מן הפחד להתעמת עם הכאב, לעבור דרך הסבל ורק אז נפתחת האפשרות שהידיד ייכנס.
בכדי להתנער מן הקושי וליצור שלווה בחיינו יש לתרגל זאת ביום יום. ובכל רגע של התוודעות לרגש.
שלווה פנימית כרוכה בהרגשה נוחה ומשוחררת, המחוללת הזדהות מלאה של אדם עם הנסיבות להתקיימותו.
ויש רמות של הזדהות ושקט - וכל אדם מגיע לרמת ההכלה שלו.
שקט גופני- הכי קל להשגה ע"י מנוחה פיזית.
שקט נפשי- קשה יותר להשגה. דורש תרגול מדיטטיבי ממושך של שליטה במחשבות. להיות ברגע. מה אני מרגיש? איך אני עושה את הדברים? מה אני חווה ברגע זה, האם אני מזדהה או רק מתבונן? , האם הפחד מרים את ראשו או שזו האהבה והחמלה שפועלים דרכי. אני באוטומט? או מרגיש כל נים וזיז בגופי.
ושקט ערכי- דרך חיים נטולת תשוקות שמעטים מהאנשים מגיעים אליו, מצב אשר אנו לא חושקים ולא מונעים מתשוקות אלא חיים נטו ברגע הנתון. דורש ריכוז מנטלי גבוה .
אנחנו לא יכולים להיות מאושרים לעד, כי אז האושר יאבד כל משמעות.
אם תמיד נהיה בהרמוניה, אז נפסיק לזהות את ההרמוניה בחיינו.
לכן יש לחוות את הצד השני של המטבע- חוסר הרמוניה ובכלל לכל הנאה צמוד כאב משלה, ולכל כאב הנאה משלו.
וכל עוד איננו מבינים ומקבלים את החוק הקוסמולוגי הזה, אנו נשארים במצוקה ובסבל שלא לצורך.
ככל שהלילה חשוך  - כך הכוכבים זוהרים יותר. ביום הכוכבים לא נעלמים, אנחנו פשוט לא יכולים לראות אותם.

 כל הרגשות מאירים חלק חשוך בתוכנו.