האחריות שבלהיות עצמך

כשאדם חי את חייו הכל תלוי בו.
הוא יכול להתהלך, לנשום, לאכול, להתבגר, להזדקן, בצורה "אוטומטית" עד לקבר - אבל אלה אינם חיים.
כל חיה יכולה לגדול בשנים. לגדול בהוויה זאת הפריבילגיה של בני האדם.
ניקח כדוגמה ילדים, הם עדיין לא עמוסים בידע, בדת, בחינוך, בנורמות חברתיות ובכל שאר העננים שאופפים את ראשינו.
ילד הוא תם. אך למרבה הצער תמימות נתפסת כדבר שלילי- כבורות.
יש דמיון בין בורות לתמימות אך הם לא אותו דבר. שניהם הם מצב של חוסר ידיעה אך יש הבדל גדול.
התם אינו ידען, אך אינו שואף להיות כזה. הוא שמח בחלקו, מרוצה ממה שיש לו בחיים.התם הוא עשיר, מלא וטהור.
(ילד קטן הוא לא שאפתן הוא חי את הרגע ממשחק-למשחק וכל מה שתופס את תשומת ליבו לאותו רגע נתון).
הבור הוא סוג של קבצן כי הוא רוצה כל מיני דברים. הוא נע על נתיב ההשתוקקות.
הוא רוצה להיות מכובד, עשיר, חזק, ידען גדול. גם על חשבון אחרים.
שניהם חסרי ידע ולא מתנהגים וחושבים לפי הנורמה החברתית,
אך על התם יש להגן וצריך לתמוך בו, מכיוון שיש לו את האוצר היקר מכל = תמימות.
הוא נקי מכל מה שהחברה, ההורים, החברים ושאר סובביו ישחיתו במשך הזמן.
כל ילד עובר תהליך של דחיסת ידע (כיום אחד ביטויים בילדים הם שבני שנתיים-שלוש שכבר משחקים בבית בטאבלט ובאייפון במקום לשחק בגינה או סתם לטייל בטבע)
החברה כיום לא מאמינה בפשטות, כי פשטות לא תעזור לו בעולם התחרותי הזה.
פשטות משולה בעיני אנשים כטיפשות,בעיני החברה הוא פתי. ובד"כ התום שלו ינוצל בכל דרך אפשרית.
ומתוך חשש מהחברה הקפיטליסטית ובשל פחד מהחברה שבעצמנו יצרנו, אנחנו מנסים לייצר ילדים חכמים, ערמומיים, ידענים  וממלאים את המוח שלהם בידע, חוקים, הגדרות ופחדים כדי שיוכלו להיכלל עם החזקים ולא עם החלשים ו"המנוצלים".
וילדים הם כמו ספוג, הם יאמינו לנו שכך זה נכון, ועם השנים יהיה להם יותר ויותר קשה להתחבר לרגש הבסיסי שמניע את כולנו = אהבה , נתינה , אמונה וחופש.
הרבה אנשים מסתובבים בבגרות שלהם בבלבול נוראי כי הם לא יודעים מי הם, אז הם מנסים להיות מישהו.
הם מציבים לעצמם מטרה להיות מישהו, משהו.
החיים צריכים להיות חיפוש - לא שאיפה , לא רצון להיות דבר כזה או אחר (מנכ"ל, דוגמנית, ראש ממשלה) מתוך אידאל שיקרי והישגי שהחברה בנתה לנו בראש "שזה טוב"/יוקרתי וכך נהיה חלק מ"החזקים" ונשרוד- אלא חיפוש אחר "מי אני?"

יש אנשים שחוו פגיעה ונוצר בהם אינטרס רציני שאיש לא ייהנה מהחיים, שאיש לא יצחק.
ויש את אותם אנשים שמקדמים את התפיסה שלחיות זה חטא, להשתחרר ממוסכמות זה יגרור עונש.
"אל תדבר ככה", "אל תעשה כך", "אל תצחק בקול", "אל תדבר בקול", "איך את מתלבשת", "איך שאת רוקדת זה לא מכבד", "איך שאתה מתנהג מביך אותי" ושאר משפטים שמסרסים אותנו ומכניסים אותנו לתבניות של
רע - טוב חזק - חלש.
אולם אם נקשיב טוב טוב לביקורות הללו נשמע פחד, כן זה פחד שלהם לשחרר כי הם לא יודעים מה ייצא, הם לא מכירים את עצמם , הם רגילים להקשיב להורים/ למורים/ לבוסים/ לעיתונים שמלמדים אותנו איך להשיג אהבה ב30 יום ושאר האשליות שהחברה מוכרת לנו כדי שלא נתבלט ונהיה שונים וחס וחלילה שלא נתקומם ונתפוצץ כשנבין שמדחיקים אותנו, את הרצון ואת הביטוי שלנו בכדי שנשתלב בחברה.
וזה קורה בין חברים, בזוגיות, מההורים שמפחדים לשחרר ובעצם מכל בנאדם שחסר ביטחון לגבי חייו - אז למה שאתה תחייה איך שאתה רוצה אם אני לא מעז.
כל דבר שאנו עושים צריך לבוא מבפנים ולבטא אותנו, צריך לשאת את חותמנו בעולם.
למשל בגד יכול להיות רק כסות לגוף או משהו שמבטא את האינדיבידואל שלנו, הטעם שלנו, את התרבות ואת מי שאני.
כל דבר שאנו עושים צריך לבטא את ההשקפות שלנו בעולם ולא את השקפת החברה דרכנו.
אסור לנו להתייחס לדברים ורגשות כקטנים וגדולים ,זניחים וחשובים. כל דבר חשוב.
כל רגש שלנו חשוב, גם אם בעיני אחרים הוא לא מתקבל וגורר תגובת זלזול, תאמינו לאותנטיות שבכם.
אי אפשר לזלזל במה שאנו מרגישים - כי אנחנו מרגישים את זה. אף אחד לא יכול לכמת את מידת הרגש שלנו.

אנחנו נושאים המון "זבל" במחשבה שלנו , כי פעם אמרו לנו שכך צריך לחיות את החיים , אותם אנשים גם גרמו לנו להאמין שהם "חיים את החיים" ואנחנו לא. ובגלל זה אימצנו את "הזבל" הזה אלינו מבלי לחשוב "האם זה אני?"
וכל זה קרה כי היינו ב"טייס אוטומטי" קמנו כל בוקר והלכנו לעיסוקנו, אך לא עצרנו לרגע להתבונן ברגש שלנו האם הרצון שלנו מתקיים ביום יום?, האם אני קם בבוקר עם תחושת סיפוק ורצון לחוות או מתוך כוח אינהרנטי "כי ההורים רצו" או אני רציתי שאהיה "מצליח" אז למדתי ראיית חשבון/ הייטק/ עריכת דין וכ'ו.... ואין לי חשק לקום בבוקר.
אני בסבל- כי זה לא אני.
איך אפשר ליהנות מהחיים כשהאווירה היא כזאת ?


לא פעם אני נתקלת במטופלים אשר חיים בפשרה, בתסכול מהחיים כי לא טוב להם.
הם מרגישים בדידות מהמון סיבות והמרכזית שבהם כי הם היו נתינים של רצונות של אחרים ושל החברה הנורמטיבית, ואנחנו לא אמורים להרגיש בודדים - כי יש לנו את עצמנו.
אבל הם לא מכירים את עצמם, הם לא יודעים מה הם אוהבים, במה הם מאמינים.

חלק מהתהליך הטיפולי הוא התחברות לגוף ולרגש ,הזמן שהמטופל שוכב עם המחטים הוא זמן "שקיעה אל הפנים שלנו" נוצר שקט שנותן מקום לקול הפנימי שלנו לצוץ ולהישמע והמגע של השיאצו מעורר תגובות רגשיות וזיכרונות מודחקים.
לפני חודשיים הגיעה אליי מטופלת שלא מוכנה שאטפל בה באזור החזה והצוואר ,היא לא יודעת למה .
אבל ממש כואב לה כשנוגעים והיא אפילו בכתה שניסו לגעת בעבר.
הסיבה שהיא החלה בטיפולים אצלי הוא חוסר חיוניות ועייפות כרונית.
לאחר כמה טיפולים הגענו להבנה שכל זה נובע מכך שאימא שלה אמרה לה בגיל ההתבגרות כשחזרה עם איקי (שטף דם) בצוואר כנגרם ע"י חבר שלה שהביע את אהבתו ותשוקתו ש"רק זונות נותנות לאחרים שיגעו בהם שם" והיא בת 32 (כמעט 20 שנה עברו!!!!).
המטופלת הגיעה עם מלנכוליה ותסכול מחייה כי היא מרגישה לא מוצלחת ,ההורים שלה והאחים הם קרייריסטים ועובדים בעסק המשפחתי והיא החליטה לנטוש את העסק ולעבוד באהבה הכי גדולה שלה -אומנות . ומאז מציגים אותה במשפחה כ"רק ציירת ומפסלת" ( דרך אגב הסטודיו שלה משגשג והיא מוכרת המון אומנות ומרוויחה לא רע) , אבל בעיני המשפחה שלה זה לא ראוי. לימדו אותה לחשוב ולהתנהג לפי מה שטוב לתדמית המשפחתית וכל סטייה מהחוק הלא כתוב הזה גורם לה חרדה ופחד קיומי שמא היא לא שווה ושהמשפחה שלה תפסיק לאהוב אותה.
כל הגוף שלה היה נוקשה, כשהורידה בגדים התנצלה על איך שהיא נראית, כשבכתה הרגישה חלשה , אפילו להודות בכך שטוב לה במקצוע שלה ושהיא משגשגת היה לה קשה , כי אז זה יצביע על כך שההורים שלה טועים.
ועם זה היה לה קשה.
מי ידריך אותה עכשיו? מי יגיד לה מה לעשות? או איך לדבר/ להתנהג? עכשיו היא יכולה להיות אדון למחשבותיה ורגשותיה ולנקות את כל האמונות השגויות שהיווה לה כמודל לחיקוי, היא צריכה לפטר אותם ולהפוך להיות הבוס של עצמה.
זה מפחיד לחשוב שהיית נתין לאחרים במשך 32 שנים ועכשיו אתה יכול באמת לחיות ולהיות אתה.
(קחו לדוגמה את הקומוניזם במזרח אירופה-  כשחררו אותם משלטון של- להיות נתינים- הדבר שהיה הכי קשה להם הוא להסתגל לחשוב לבד, לעבוד במה שהם חפצים , ללמוד מתוך עניין אישי ולכן העוני גבר שם והם נותרו אבודים ומי שידע להסתגל ומצא את הכוחות לפרוח מתוך עצמו ברח או פרח שם)
במשך הזמן ועם התקדמות הטיפולים הגוף שלה התמסר לטיפולים, האינטימיות המינית שלה עם בעלה גברה והיא הרבה יותר חיונית מפעם כי היא מבינה שהיא אוהבת את עצמה ושהיא לא רק אמנית במקצוע שלה אלא גם פסלת וציירת של החיים שלה. (כמו כולנו).


הקשיבו לעצמכם. הקול הפנימי שלנו נותן לנו כל הזמן רמזים.
אך הקול מדבר בשקט, באהבה וקבלה. הוא לא יצעק ,יצווה או יבקר אותנו. כשנקשיב לקול נרגיש מן תחושת צמרמורת והתעלות רגשית, פתאום הכל יתבהר לנו.
תהיו מה שאתם (לטוב ולפחות טוב בעיני אחרים) אנחנו מספיק טובים לעצמנו כשאנחנו מחוברים לרגש שלנו. וזה מספיק.
אל תנסו להיות מישהו אחר, ועם הזמן נהפוך להיות בוגרים.
בגרות פירושה קבלת האחריות להיות עצמך, יהיה במחיר אשר יהיה.
לסכן הכל כדי להיות עצמך, זה פירושה של בגרות.

התפתחות מתוך קונפליקט

הדבר הבסיסי ביותר שיש לזכור הוא שהחיים הם דיאלקטיים
דיאלקטיקה (מיוונית - אומנות השיחה, הדיון או הוויכוח) מונח פילוסופי מערבי המשמש לתיאור שיטות שונות להשגת האמת או לתיאור תנועת ההתפתחות בעולם הרוח ו/או החומר.
במובנה הנפוץ ביותר 'דיאלקטיקה' היא התפתחות מתוך קונפליקט.
מה שיוצר דיאלקטים הוא הרצון של אנשים להתבדל, להיות שונים כתוצאה משנויות תרבותיות, נסיבות חברתיות
והבדלים דתיים.דיאלקט הוא מאפיין חברתי.
כל אחד יכול ללמוד לדבר בכל דיאלקט שהוא, אחר בוחר באחד מסוים מטעמים חברתיים.
האנשים הדוברים אותם דיאלקטים מבדילים עצמם חברתית מאחרים ע"י שימוש בדיאלקט השונה.
ומכאן נובע שהחיים מתקיימים דרך מקצב שנע בין 2 ניגודים תמידיים (YIN&YANG).
הרקליטוס, פילוסוף אשר טען לאחדות הניגודים ולזרימה מתמדת וקבע כי ההרמוניה בעולם נשמרת רק בשל המאבק הנצחי בו הוא שרוי, ז"א, הדיאלקטיקה היא מתווה התנועה של היקום.

בחיים ,ניגודיות הן מה שיוצרים בנו את הרצון לקתרזיס (זיכוך רגשות, בחינה מחודשת של ההבנה שלנו )

קתרזיס מתרחש כאשר הדרך למודעות נפתחה והתקיים פורקן רגשי שלווה במודעות לאותו עניין רגשי - כעס, עצב או כל רגש אחר. 

קתרזיס קוגניטיבי- נוצר מהמפגש עם אירועים מעוררי פחד וחמלה, הוא אינטלקטואלי, שכן הוא מוביל אותנו להבנת הטבע הכללי של החוויות האנושיות של פחד וחמלה.

קתרזיס רגשי קוגניטיבי- ניקוי הנפש ממרכיבים המחבלים ביכולתה להתבונן בידע בבירור, ובכלל זה במושא החקירה התמידי של הנפש, האמת. רגשות הפחד והחמלה הם ערכים בפני עצמם, מעבר להיותם אמצעים לבהירות השכלית המיוחלת, ולפיכך הם תורמים לתהליך ההבהרה העצמית לא פחות מתרגול מדיטציה.

"הצופה בטרגדיה " מתבונן בייצוג של אירועים מבישים המעוררים בו אמונות ותשוקות מבישות יחד עם רגשות של פחד והחמלה, כשהשניים שייכים לאותו סוג של רגשות אך מנוגדים זה לזה. התעוררות הרגשות המבישים מביאה להתמודדות  עם אותן תופעות רגשיות שלא מיטיבות עמנו וזה מוביל לסילוקם מהנפש יחד עם רגשות הפחד והחמלה ולכן גם לחידוש של עקרונות המוסר ורגש הבריא .

בבחינה מחודשת (קתרזיס) הזיכרונות שהועלו ונגעו לטראומה שהמטופל חווה, הביאו לפורקן רגשי ולביטול הסימפטום שממנו החולה סבל. ומכאן נובעת המסקנה שלאחר מעשה. מסקנה  היא כי תהליכים נפשיים שהיו לא מודעים עד לאותו רגע הם אלה שהתבררו ככאלה שגרמו לסימפטום, לסבל של החולה. לכן, ניתן היה להכיר בהם בדיעבד כתהליכים נפשיים לא מודעים. התנסויות אלה הובילו להבנה כי הסבל ממנו אנו סובלים נוגעים לתהליכים נפשיים לא מודעים.

התת מודע מנהל אותנו בבחירות שלנו ובהסתכלות שלנו על העולם מתוך פחד/עצב/תשוקה/בושה.

“האדם הוא משהו שיש להתגבר עליו“.

על-אדם הוא מושג בפילוסופיה של פרידריך ניטשה. בספרו משנת 1883, "כה אמר זרתוסטרא", ניטשה מציג את דמות העל-אדם כמטרת האנושות. הוא שם בפי גיבור הספר, זרתוסטרא, את הטענה כי “האדם הוא משהו שיש להתגבר עליו“.
זרתוסטרא מכריז כי העל-אדם הוא משמעות הארץ ומזהיר את שומעיו להתעלם מאלו המבטיחים תקוות לעולם הבא במטרה להניא אותם מהארץ. לטענתו, הפניית העורף לארציות נגרמת בגלל חוסר שביעות רצון מהחיים. חוסר שביעות הרצון גורם לאדם לייצר לעצמו עולם נוסף בו אלו שמיררו את חייו בעולם הזה- מיוסרים(גיהינום).
העל-אדם אינו נמשך לעולמות אחרים מעבר לעולם הזה.
עתה הגענו לתקופה בה בני אדם רציניים אינם יכולים להאמין יותר באלוהים. כאשר המקור היחיד לערכים מוחלטים אינו יכול לספק אותם, קיימת סכנה מוחשית של התדרדרות לניהליזם (שלילת ערכים ואמונה).
על פי הניהיליזם אמונה מהווה סכנה ליחיד ולחברה מאחר שהיא מחייבת את ביטול ההיגיון ואת השבתת הניתוח הביקורתי. לפי ציטוט ידוע של ניטשה בנושא זה, "האמונה היא חוסר רצון לדעת". אמונה מפריעה לעובדות שאנו מעדיפים להדחיק, לעצור מבעדנו להתקדם במסלול המיסטי.
משמעותה של אמונה היא "עשה מה שאמרתי לך, כי כך אמרתי".
ניהיליזם פוסל גם את האמונה בכוונה או מטרה סופיים.
כדי לפתור את בעיית מות האלוהים והניהליזם, זרתוסטרא מציג את "העל-אדם" כבורא הערכים החדשים.
המוטיבציה להרגיש צריכה להגיע מתוך אהבה לחיים ולעולם הזה.


הקושי הוא שאנו חיים בתקופה של מבוכה ובלבול, ולדעתי מה שגורם לתחושת הבלבול היא אי התאמתן של צורות המחשבה הישנות להתמודדות עם החוויות של העידן החדש.
אפשר להגיע לידי הבנה אמיתית גם מתוך היתקלות "במחסום" בחיינו, המחסום מאלץ אותנו לעצור ואז להרחיב את הידע שלנו , ובכדי להרחיב את הידע שלנו נצטרך לרכוש כלים חדשים , ובכדי לרכוש את הכלים החדשים עלינו לעצור, להתבונן, לחקור ולגלות את מה שיאפשר לנו להתקדם ולעבור את המחסום ובכך להרחיב את תודעתנו.
בתקופה זו דברים נראים מבולבלים ונטולי מגמה מכיוון שעלינו "לנטוש" את הידע הקודם שלנו ו"להיכנס" למגמת חשיבה חדשה שממנה נבטא את עצמנו.
יש לזכור שככל שנטפס גבוה יותר על ההר כך גם התהום הופכת יותר עמוקה.
זאת אומרת שככל שנכיר את עצמנו לעומק כך גם כאב שלנו יגדל כי נרגיש יותר.
ומאחר שרובנו פוחדים מכאב, אנחנו לא יכולים להיות ערים (מודעים לרגשותינו), ואז אי אפשר ללמוד שום דבר.
אנחנו סוגרים את הדלת, דלת של הלב בכדי שהכאב לא יכנס אבל יש לכך מחיר כי גם האהבה והשמחה לא יוכלו להיכנס, דלת ליבנו סגורה. אין יוצא ואין נכנס - האוהב מקיש בדלת אבל אנחנו פוחדים- אולי זה האויב. ואנחנו לא פותחים ולכן אנחנו סגורים, קרים, חוששים מלהרגיש ולתת מעצמנו. חיים תחת הרדמה. כדי לא לחוש כאב.
בגלל הפחד מן הכאב אילצנו את עצמנו לחיות בעמעום, טשטוש אם זה דרך חיים אוטומטיים,"חזרה בתשובה", הסתגרות בבתים ו/או סמים ואלכוהול שמטשטשים  את המודעות וחוויית הנפש.וזה כמעט לא לחיות.

עלינו להתנער מן הפחד להתעמת עם הכאב, לעבור דרך הסבל ורק אז נפתחת האפשרות שהידיד ייכנס.
בכדי להתנער מן הקושי וליצור שלווה בחיינו יש לתרגל זאת ביום יום. ובכל רגע של התוודעות לרגש.
שלווה פנימית כרוכה בהרגשה נוחה ומשוחררת, המחוללת הזדהות מלאה של אדם עם הנסיבות להתקיימותו.
ויש רמות של הזדהות ושקט - וכל אדם מגיע לרמת ההכלה שלו.
שקט גופני- הכי קל להשגה ע"י מנוחה פיזית.
שקט נפשי- קשה יותר להשגה. דורש תרגול מדיטטיבי ממושך של שליטה במחשבות. להיות ברגע. מה אני מרגיש? איך אני עושה את הדברים? מה אני חווה ברגע זה, האם אני מזדהה או רק מתבונן? , האם הפחד מרים את ראשו או שזו האהבה והחמלה שפועלים דרכי. אני באוטומט? או מרגיש כל נים וזיז בגופי.
ושקט ערכי- דרך חיים נטולת תשוקות שמעטים מהאנשים מגיעים אליו, מצב אשר אנו לא חושקים ולא מונעים מתשוקות אלא חיים נטו ברגע הנתון. דורש ריכוז מנטלי גבוה .
אנחנו לא יכולים להיות מאושרים לעד, כי אז האושר יאבד כל משמעות.
אם תמיד נהיה בהרמוניה, אז נפסיק לזהות את ההרמוניה בחיינו.
לכן יש לחוות את הצד השני של המטבע- חוסר הרמוניה ובכלל לכל הנאה צמוד כאב משלה, ולכל כאב הנאה משלו.
וכל עוד איננו מבינים ומקבלים את החוק הקוסמולוגי הזה, אנו נשארים במצוקה ובסבל שלא לצורך.
ככל שהלילה חשוך  - כך הכוכבים זוהרים יותר. ביום הכוכבים לא נעלמים, אנחנו פשוט לא יכולים לראות אותם.

 כל הרגשות מאירים חלק חשוך בתוכנו.

כל אדם צריך לשאוף לכך שהוא יהיה הריבון על עולמו הפנימי ועל הלך רוחו.

לא מלמדים אותנו בבית ספר על שליטה ברגשות ובמחשבות.
אבל הלמידה אפשרית,חשובה והכרחית.
הרי הקשיים בחיינו הם משני סוגים:אלה ש"נוחתים" עלינו מבחוץ,
ואלה שאנו מביאים על עצמנו בכך שאנו בוחרים להגיב באופן שלילי למה שקורה לנו:

כועסים ,מתאכזבים, מתייאשים וכדומה.קשה לשלוט בקשיים הבאים אלינו מן החוץ, אך אפשר לשלוט בקשיים שאנו מביאים על עצמנו בכך שלא נאפשר לעצמנו לדבוק במצבי רוח עכורים המזיקים לנפש.

שלב ההכנה:
-תחושות שליליות,רגשות קשים ומחשבות לא נעימות אינם תורמים ומועילים לי.
-לא מתאים לי לבזבז את זמני ואת תשומת לבי על אנשים או מצבים שליליים.
-אני יכול לבחור איך ארגיש ואגיב לגבי כל סיטואציה.
-אני מחליטה לפעול כדי להשתחרר מההרגל של כעס, אכזבה , ייאוש, קנאה ושאר תגובות שלא נעימות לי.

שלב ההכשרה:
*תרגול השליטה על המחשבות והרגשות: מדיטציה ותרגלי ריכוז.
פשוט להיות ערים למתרחש במוחנו-המחשבות שרצות לנו בראש.
המטרה היא להגיע למצב בו אני יכול להתנתק מההזדהות עם המחשבות והרגשות החולפים בתוכי.
אולי איני יכול להורות למוח להפסיק לחשוב-אך איני נסחף ולא מזועזע מכל מחשבה החולפת במוחי.
התרגול יכול להיעשות בישיבה אך גם תוך ביצוע פעולות פשוטות כמו בישול,שטיפת כלים.....

שלב היישום:
קודם כל ערנות למצבים שליילים המשתלטים עלינו.
יש להיות מודעים מתי אנו מתחילים לכעוס או להרגיש מרמור -וכאשר אנו מבחינים בכך יש ל"רוקן " את מוחנו ופשוט להתבונן ברגש ללא הזדהות ולתת לזה לחלוף ולהתרוקן ממוחנו .

"אני אדוני אלוהיך,לא תעשה לך אלוהים אחרים על פני"- אני השולט בעולמי הפנימי, ולא אהיה המשרת של מחשבותיי ורגשותיי השליילים.

‎"מטופל" איננו אדם חולה אלא הוא אדם המחפש הרמוניה והרפיה,
אלא אדם המעוניין להגביר את החיוניות שלו או רוצה לקבל עזרה והבנה כדי להתפתח מבחינה נפשית-רוחנית.
המילה מטופל באנגלית (PATIENT), באה מהמילה הלטינית PATENTIA שמשמעותה סבלנות, במילים אחרות, מטופל הוא אדם אשר נאלץ להיות סבלני לגבי משהו.
וזאת לא חייבת להיות מחלה.
זה יכול להיות כל דבר בחיים אשר דורש סבלנות כמו איסור כלשהו,שחרור הרגלים ישנים, וסילוק מכשולים להתקדמות בחיינו.
ובהקשר לזה המונח "מרפא" (THERAPIST) מקורה במילה היוונית THERAPEUA שמשמעותה היא "לסייע למישהו בדרכו" גם אם אין לו מחלה מוגדרת או תלונה מסויימת .
מטפל הינו הצינור של המטופל לקבלת אנרגיית החיים במלואה.

"למה זה קורה לי?!"-דיון קליני

השבוע במהלך שיעור התמחות  בגינקולוגיה ניתחנו תיק של מטופלת, הצענו דרכי טיפול שונות ומגוונות ודנו בכך בקבוצות ואח"כ גיבשנו תהליך טיפולי.

הגענו לדרך טיפולית הגיונית וטובה למטופלת,אך הרגשתי שמשהו חסר בחשיבה הטיפולית .

המטופלת סבלה מחולי בצורה זו או אחרת ברוב מהלך חייה.

כיום היא בת 31 , בעברה היא סבלה מדלקת שקדים אשר הוצאו מגופה בגיל 6, פציאליס בגיל 11, דלקת מפרקים חמורה בגיל 20 ולפני 6 שנים כאשר החלה ללמוד התפרץ אצלה אורטיקריה .

(בעברית "חרלת" -מצב שבו מופיעים בעור שטחים וורודים תפוחים מגרדים העוברים ממקום למקום בגוף תוך דקות או שעות. הגורם הישיר להופעת האורטיקריה הוא שחרור של חומרים לעור המכונה היסטאמין הגורם להרחבה מקומית של כלי דם, דליפה של נוזלים לעור וגרד.)

שאלתי את עצמי למה זה קורה לה? הרי היא עברה המון טיפולים מערביים ואלטרנטיביים ונטלה תרופות,זריקות, תוספים וכ'ו ועדיין המצב  חוזר ואף מחמיר לקראת ווסת.... (ואנחנו יודעים מה קורה לרוב הנשים מבחינה רגשית לפני ווסת....)

אל תבינו אותי לא נכון, אני רוחשת כבוד לרפואה המערבית , וכמובן לשאר השיטות, כל מה שעוזר לאדם להרגיש יותר טוב הרי הוא מבורך.אבל לאחר שהעמקתי בנתונים שהמטופלת מסרה הבנתי מה משותף לכולם= ביטוי העצמי.

גרון=דלקת שקדים=  כאשר השקדים שלך נפוחים ומודלקים, קשה לך לבלוע.

יש משהו שאתה לא מעוניין או לא יכול לקבל או לעכל בחייך.

ולמרות חוסר הקבלה אתה מדכא את רגשותיך, ייתכן בגלל פחד מסוג כלשהו.

דלקת שקדים היא סימן למאבק פנימי חריף אשר דוכא.

יש לסגת מעט ולאפשר לדברים לנוע במשך זמן מה במסלולם הטבעי.

פציאליס= פציאליס הוא מצב שבו יש פגיעה בעצב הפנים. אינה מחלה מסכנת חיים ואינה כואבת בדרך כלל, 

הפגיעה מתבטאת בשיתוק שרירי הפנים בצד אחד.מדובר בהפרעה אסתטית ותפקודית.
מבחינת המראה ,מדובר באסימטריה בולטת של הפנים. צניחה של זווית הפה, מחיקה של הכפל הטבעי שבין הלחי לשפה העליונה,צניחה של שרירי הלחי מתחת לקו הלסת, צניחת הגבה בצד הפגוע ומחיקת קמטי ההבעה במצח.

לעתים נפגעות גם תחושות הטעם, הפרשת הרוק ויש רגישות ייתר בשמיעה.

התרחשות המחלה היא מאוד מהירה, בדרך כלל האדם מתעורר -וכמו מתוך סצנה בסרט אימה הוא מתבונן בראי ורואה שפניו התעוותו....לחולה נגרמת אי נוחות מאוד גדולה ביחסיו החברתיים, באיכות חייו ובדימוי העצמי.

שרירי הפנים הם אלו שמעצבים את המראה שלנו ואת התקשרות שלנו עם הסביבה.

במקרים רבים אפשר לראות שחולי פציאליס טרם התקף היו במצב של חולשה של המערכת החיסונית בגלל סטרס חזק (דאגות מרובות, כעס, התפרצויות זעם ,מתח בעבודה, גירושין , וכו´) אשר גרמה לחולשה פיזית. 

מערכת תנועה=מסמלת תנועה וגמישות וגם נשיאה ויציבה.

העצמות יוצרות את המסגרת הפנימית, עליה "נשען" כל הגוף.

הן מייצגות יציבות וערכים מוסריים אשר נותנים לנו בסיס ותמיכה.

בעזרת הידיים אנו מסוגלים לאחוז או לתפוס דברים, ידנו מסמלות את היכולת לאחוז או לקלוט דברים ו"להחזיק" בהם.

רגלינו הן אלה המאפשרות "התקדמות" בדרך החיים וכל בעיה מלמדת על קשיים פנימיים בכיוון זה.

למשל יציבות ,יכולת לעמוד על שלך בנוסף לענווה ולהבנה -ז"א היכולת להתגמש בין לעמוד על דעותיי לבין דעות האחר.

דלקת פרקים= מחלה זו מכריחה אותך לנוח ומפצה אותך על פעילות יתר ברמה הפיזית,אולם בתוכך פנימה הפכת "נוקשה", "בעל ראש אטום" ועקשן. ייתכן שאתה מטיף מוסר במידה מופרזת או בררן.

טינה , מרירות וחוסר חוש הומור יביאו לתוצאות כאלה.

תחושה עמוקה שלא אוהבים אותך (למרות שהאהבה מצויה בכל מקום).

בעיות עור= העור מקיף את גופנו, הוא הגבול בין הפנים והחוץ.הוא בא במגע ישיר עם העולם החיצוני, ולכן מסמל את יצירת הקשר ואת מתיחת הקו בין עצמנו לבין האחרים.

אנשים בעלי רגישות יתר יסבלו מ"עור רגיש", (ההפך הוא נכון באשר לבעלי עור עבה) .

את גבול העור אפשר לפרוץ מבפנים ע"י פריחה אדומה או מורסה.(אנשים שקשה להם לבטא את רצונותיהם ורגשותיהם) מבחוץ אפשר לפרוץ פנימה ע"י פציעה (רצון להרגיש, לחוש ניסיון להתכנסות ). 

אדם הסובל מבעיות עור כרוניות צריך לשאול את עצמו: "האם אני מסוגל ליצור קשר עם אחרים?", "האם אני מגדיר לעצמי גבולות מוגדרים מידי?" ואם אתה כזה, האם משהו מנסה להתפרק או "לקדוח" דרכו החוצה ולחצות את המגבלות האלה?

אז מה נעשה בקליניקה?

הטיפול השלם יותר ועוטף את המטופל מכל ההיבטים הוא שילוב בין הטיפול הסיני המסורתי לבין טיפול בשורש הבעיה שהוא אנרגטי וחבוי בתת מודע (ברוב המקרים).

הרגשות שלה יוצרים את החוסר איזון בחייה , הרי הטיפולים המערביים והאלטרנטיביים בעבר עזרו לזמן מה....אך הגוף אותת לה בכל תקופת זמן שמשהו לא מתנהל באיזון, היא לא ב"דאו" שלה= בדרך, בבחירה הנשמתית שלה, הגוף מדבר ואף זועק. אין ביטוי מספק של רצונותיה ויש החזקה בפנים. בתוכה היא מרגישה את מחשבותיה ורגשותיה אך לא משחררת אותם החוצה, פער בין הפנים לחוץ.זה יוצר חולי בגוף. כל איבר בגוף מאופיין לפי הרגש שמייצג אותו.כאשר הרגש לא מיוצג כראוי , האיבר "סובל" ומפתח חולי/ חוסר איזון.

ולכן, קודם כל יש לעבוד על החצנה וביטוי עצמי: ציור ,שירה,ריקוד, כתיבה, צעקה ,צחוק גדול ,בכי מתמשך וכל ביטוי פיזי אחר יגרום לגוף להיפתח ולבטא עצמו כלפי העולם (לשתף בכישוריי ,"לתפוס מקום" ,שישימו לב אליי,שישמעו אותי, שיכירו בי, ביכולות שלי ).

לאחר מכן יש לעבוד עם פצעי העבר , האם אני מוכנה לשחרר אותם, האם יש מוכנות לטרנספורמציה של רגשות/מחשבות שלא משרתות אותי יותר.רק כך נוכל ליצור דפוסים חדשים ובריאים יותר.
(עם כל מטופל , קצב/זמן של תהליך זה משתנה לפי המבנה הרגשי ויכולת ההכלה שלו .)

ולבסוף ,יש להקנות למטופלת כלים להתמודדות ביום יום עם הנטייה שלה להסתגרות , לעזור לה פרקטית להישאר במצב זה של שחרור וביטוי עצמי מן המואר. (עשייה באהבה, עם התכווננות וללא פחד/אגו/הלקאה עצמית) 

מבחינה סינית :דיקור יעזור לה להניע את "הQI הרשע" אשר גורם לחולי ותוקע את הגוף מן המערכת החוצה.

נשלב צמחי מרפא בכדי לתמוך ולחזק את הגוף במאבק הפיזי כנגד החולי.

וכטיפול משלים נשלב שיחות+רייקי .

הטיפול הוא מורכב ולפעמים גם המצב לא ייפתר אם האדם לא רוצה\מחפש שינוי דרסטי בחייו.

יש לרצות להשתנות ולהיפתח לעולם, להתמודד עם הפחדים ולקבל את מי שאני לטוב ולפחות טוב.:)

אמפתי או אנטיפתי

המונח אמפתיה שימש בהתחלה את התאורטיקנים להגדרת היכולת להשיג חוויה סובייקטיבית של אדם אחר. אולם ישנה תיאוריה כי היא נגזרת מחיקוי פיזי של מצוקת הזולת, שבעקבותיה מתעוררת אצל המחקה אותה הרגשה עצמה (הזדהות).
סימפתיה = אותה חשים ביחס לכאב כללי של הזולת מבלי להיות שותף לדבר שהזולת מרגיש.
אמפתיה = מקור המושג הוא במילה היוונית (empatheia), ופירושו המילולי הוא "קרבה גופנית". פירוש אחר הוא "להרגיש לעומק". אמפתיה נבנית על מודעות עצמית. ככל שאנו פתוחים יותר לרגשותינו שלנו , כך אנו מיומנים יותר בקריאת תחושות האחר.
המגע האנושי, שורש הדאגה והאכפתיות - מקורו בהתכווננות רגשית, ביכולת להזדהות.
היכולת לקרוא הרגשות מאותות לא מילוליים תיצור בחיינו בין השאר יתרונות של התאמה רגשית טובה יותר, פופולריות , חברותיות ורגישות לזולת.
אמפתיה היא בראש ובראשונה חוסר שיפוטיות. התבוננות בגובה העיניים. "אני לא טוב ממך. אני לא חכם ממך. אני כמוך." חוסר שיפוטיות. פירושה להתאים התגובה הקוגניטיבית והתגובה הרגשית שלך אל המצב הקוגניטיבי והרגשי בו נמצא הזולת. יש שחושבים כי תהליך האמפתיה שייך לדרך של התמודדות האדם עם העולם וכי הוא מאופיין בין השאר בגמישות, במשא ומתן של האדם עם עצמו ועם החיים.
האמת הרגשית שלנו מובעת בדרך שאנו אומרים את הדברים, לא במה שנאמר בשיחה.
"ההודעה" הרגשית היא לא מילולית. כ90% או יותר מההודעות נקלטות כמעט שלא במודע, מבלי לייחד תשומת לב מוגדרת למהות ההודעה אלא תוך כדי קבלת הנאמר בשתיקה ו\או כהגבה.

אין הבדלים ביכולת אמפטית בין המינים והבדל הוא רק באופן הביטוי. בעוד שאצל נשים הביטוי הוא רגשי, בגברים הביטוי הוא קוגניטיבי.
כאשר המוח הרגשי מניע את הגוף בתגובה חזקה - למשל כעס  - האמפתיה קטנה מאוד או שאינה קיימת כלל בסיטואציה. זאת מכיוון שאמפתיה מצריכה מאיתנו מידה מספקת של רגיעה ונכונות קליטה, באופן שהאותות הדקים של תחושות מסוימות, המגיעות מהאדם האחר, יוכלו להיקלט ולעבור חיקוי במוח הרגשי שלנו.

"כאב הזולת-הוא כאבך שלך" לחוש עם הזולת משמע לגלות אכפתיות.
שורשי המוסריות צריכים להימצא באמפתיה. אמפתיה עם קורבנות (למשל מישהו שנתון בכאב, סכנה או מחסור), הנהפכת לשותפות במצוקה של האחר (= הזדהות), היא שמניעה בני אדם לפעול כדי לסייע לקורבנות הללו. זה מראה קשר מיידי בין אמפתיה לאלטרואיזם במגעים אישיים.
ישנה דעה שאותה יכולת לחיבה אמפתית גורמת לבני אדם לשמור על עקרונות מוסריים מסויימים.

ההפך מאמפתיה היא אנטי-פתיה (Antipathy). מדובר כאן על הסיומת path, שמקורה ביוונית pathos (סבל, מחלה וכו' - קרוב למלה האנגלית שמקורה בלטינית passion). זהו מצב של בוז וסלידה מאדם או מהתנהגות כלשהי, שנאת-אדם, דחייה, גרימה להסתייגות מאדם, חוסר אנושיות, מצב של חוסר נחמדות.
בתוך מושג זה יש ארסנל רגשות שמייצגים אדם אשר לא חווה שום הזדהות וחמלה עם סביבתו.
אחד מן הביטויים הדומיננטיים הוא זעם אמפתי, הרגשה טבעית של נקם שמפעילים האינטלקט והסימפתיה על אותם פצעים הפוגעים בנו, באמצעות פציעתם של אחרים.
במצב קיצון אנטיפתיה תתבטא בפסיכופתיה - מונח הנגזר מהשפה היוונית פסיכו (נפש) ופתוס (ייסורים) - אי יכולת לחוש אמפתיה או חמלה מכל סוג שהוא וללא שמץ של ייסורי מצפון.
כלפי חוץ, עשוי אדם עם פסיכופתיה להקרין כריזמה וקסם אישי. יש לו יכולת חשיבה בשיקול דעת וקור רוח, התורמת לתפקוד גבוה ביומיום, גם במצבי לחץ.
הפסיכופת שולט בדחפיו, ויכול למצוא דרכים מותאמות ומניפולטיביות כדי לספק יצרים לא מוסריים ולא חוקיים. הוא מתאמץ מאוד להגן על התדמית שיצר לעצמו בחברה. הוא אגוצנטרי, בעל דימוי עצמי גבוה, ושואף באופן גרנדיוזי להצלחה יוצאת דופן בתחומים שונים בחיים, ללא בסיס מסוים מבחינת יכולותיו הריאליות להשיג מטרות אלו.
פסיכופתיה מתבטאת בפגיעה ביחסים בינאישיים, רגשות והתנהגות. אדם עם פסיכופתיה לא חש אשמה או בושה על מעשיו, גם אם הם פגעו באחר, ומוצא דרך להסביר אותם באמצעות רציונליזציה, האשמת אחרים או הכחשת מעשים אלו. הוא לא מביע אמפתיה כלפי האחר.

ברפואה הסינית רגשות אמפתיה ואנטיפתיה קשורים לאנרגיית הכבד. כשזרימת צ'י הכבד חלקה, האדם יחוש אמפתיה ויחמול את סובביו .  ברגע שתנועת הכבד נתקעת ע"י תזונה שומנית, סיגריות, אלכוהול, סמים, חוסר שינה בלילה, יותר מידי תבלינים במזון, מזון מעובד ושאר רכיבים מתועשים שמרעילים את הגוף, האדם ירגיש סוג של זעם, תסכול ומרמור. דרך תזונה נכונה לניקוי הכבד ,דיקור ושיאצו אשר יניעו את התקיעות שנוצרה בגוף, אפשר לטפל ברגשות השליליים הללו ולאזנם.

בכולנו יש את כל הרגשות....
בכל אדם מאוזן (יחסית) יש מין האמפתיה ומין האנטיפתיה, השאלה היא למה אנו נותנים יותר ביטוי בחיינו.
האם יש בנו את המודעות לעצור לפני ש"אנו מסובבים את הסכין" וברגע שזיהינו חולשה אצל האחר אנו משתמשים בנקודת תורפתו למען השגת מטרותינו / ריצוי האגו שלנו ?
או שאנחנו בוחרים להזדהות עם כאבו (אמפתיה) ולחזק את האדם שמולנו שנמצא במצוקה .
וכמו תמיד הבחירה בידנו.....אמפתיה או אנטיפתיה?