לגברים רבים ולנשים רבות נוצרת סוג של נוקשות כשהם רווקים ועוברים את גיל ה30....או הרבה אחרי גיל 30..... יש להם דו- ערכיות (אמביוולנטיות) הם אומרים דבר אחד....שהם רוצים להתמסד, אבל לעתים קרובות הם לא מתנהגים בדרך שתצביע על כך שזה מה שהם באמת רוצים. הם הופכים קפריזיים (גחמניים) ונבהלים ממה שדרוש כדי לקיים מערכת יחסים בריאה. לפעמים הם לא מסיימים מה שצריך לעשות במצב מסוים כדי לעבור לשלב הבא. פגישות באינטרנט לדוגמה, זה מאפשר לאנשים פשוט להשתעשע מבלי התחייבות.
מצוטטים במשך זמן מה, אולי קצת מסתמסים אך לא נוצר קשר מעבר לכך אין מעבר לשלב הבא....מנהלים יחסים וירטואליים רבים במקביל. עם הזמן חיפוש הזוגיות הופכת את המחפש ל "רווק מקצועי", וככל שמתבגרים, המצב הלא מחייב הזה מתחיל להיעשות נוח. וזה לא בסדר. זאת לא הייתה המטרה ובכלל לא מה שהלב רצה. רצינו אהבה וזוגיות.
צריך להתמקד באדם אחד, להתמקד בהעמקת ההיכרות ובאמת להגשים את הפוטנציאל. צריך להיות מצב שבו לומדים יחד לאהוב זה את זה. מלכתחילה לחפש מישהו שמתעניין באותם הערכים. וזה צריך להיות מתחילת הקשר....מישהו שמתעניין באותם דברים שמעניינים אותי ומוכן לעשות את העבודה הדרושה בכדי להגיע לשם. כי אהבה ואמון נבנים רק בהעמקת קשר. גם מבחינה פיזיולוגית בכדי להתאהב ולהיקשר לבן זוג יש ליצור אינטארקציה ממושכת וכשיש התאמה הגוף יפריש אוקסיטוצין (אשר משפיע על ההתנהגות – מחקרים עם מצביעים על השפעה של האוקסיטוצין בעוררות מינית, מונוגמיה, קשר אימהי, כנראה גם בתפקיד בהתנהגות חברתית, המעודד התנהגות הפוכה מתגובת "הלחם או ברח" על ידי הפחתת תחושת הפחד והגברת האמון.) כדי לחבור לבן זוג הפוטנציאלי (בהנחה בסיסית שיש התאמה ערכית ומשהו משותף) חייבים לעבור לשלב הבא....להיפגש, להיות סובלניים ובאמת לזרום עם זה. לא לפחד להיחשף ו"לשים את כל הביצים בסל אחד" .
כשאדם חי את חייו הכל תלוי בו.
הוא יכול להתהלך, לנשום, לאכול, להתבגר, להזדקן, בצורה "אוטומטית" עד לקבר - אבל אלה אינם חיים.
כל חיה יכולה לגדול בשנים. לגדול בהוויה זאת הפריבילגיה של בני האדם.
ניקח כדוגמה ילדים, הם עדיין לא עמוסים בידע, בדת, בחינוך, בנורמות חברתיות ובכל שאר העננים שאופפים את ראשינו.
ילד הוא תם. אך למרבה הצער תמימות נתפסת כדבר שלילי- כבורות. יש דמיון בין בורות לתמימות אך הם לא אותו דבר. שניהם הם מצב של חוסר ידיעה אך יש הבדל גדול.
התם אינו ידען, אך אינו שואף להיות כזה. הוא שמח בחלקו, מרוצה ממה שיש לו בחיים.התם הוא עשיר, מלא וטהור.
(ילד קטן הוא לא שאפתן הוא חי את הרגע ממשחק-למשחק וכל מה שתופס את תשומת ליבו לאותו רגע נתון).
הבור הוא סוג של קבצן כי הוא רוצה כל מיני דברים. הוא נע על נתיב ההשתוקקות.
הוא רוצה להיות מכובד, עשיר, חזק, ידען גדול. גם על חשבון אחרים.
שניהם חסרי ידע ולא מתנהגים וחושבים לפי הנורמה החברתית,
אך על התם יש להגן וצריך לתמוך בו, מכיוון שיש לו את האוצר היקר מכל = תמימות.
הוא נקי מכל מה שהחברה, ההורים, החברים ושאר סובביו ישחיתו במשך הזמן.
כל ילד עובר תהליך של דחיסת ידע (כיום אחד ביטויים בילדים הם שבני שנתיים-שלוש שכבר משחקים בבית בטאבלט ובאייפון במקום לשחק בגינה או סתם לטייל בטבע)
החברה כיום לא מאמינה בפשטות, כי פשטות לא תעזור לו בעולם התחרותי הזה.
פשטות משולה בעיני אנשים כטיפשות,בעיני החברה הוא פתי. ובד"כ התום שלו ינוצל בכל דרך אפשרית.
ומתוך חשש מהחברה הקפיטליסטית ובשל פחד מהחברה שבעצמנו יצרנו, אנחנו מנסים לייצר ילדים חכמים, ערמומיים, ידענים וממלאים את המוח שלהם בידע, חוקים, הגדרות ופחדים כדי שיוכלו להיכלל עם החזקים ולא עם החלשים ו"המנוצלים".
וילדים הם כמו ספוג, הם יאמינו לנו שכך זה נכון, ועם השנים יהיה להם יותר ויותר קשה להתחבר לרגש הבסיסי שמניע את כולנו = אהבה , נתינה , אמונה וחופש.
הרבה אנשים מסתובבים בבגרות שלהם בבלבול נוראי כי הם לא יודעים מי הם, אז הם מנסים להיות מישהו.
הם מציבים לעצמם מטרה להיות מישהו, משהו.
החיים צריכים להיות חיפוש - לא שאיפה , לא רצון להיות דבר כזה או אחר (מנכ"ל, דוגמנית, ראש ממשלה) מתוך אידאל שיקרי והישגי שהחברה בנתה לנו בראש "שזה טוב"/יוקרתי וכך נהיה חלק מ"החזקים" ונשרוד- אלא חיפוש אחר "מי אני?"
יש אנשים שחוו פגיעה ונוצר בהם אינטרס רציני שאיש לא ייהנה מהחיים, שאיש לא יצחק.
ויש את אותם אנשים שמקדמים את התפיסה שלחיות זה חטא, להשתחרר ממוסכמות זה יגרור עונש.
"אל תדבר ככה", "אל תעשה כך", "אל תצחק בקול", "אל תדבר בקול", "איך את מתלבשת", "איך שאת רוקדת זה לא מכבד", "איך שאתה מתנהג מביך אותי" ושאר משפטים שמסרסים אותנו ומכניסים אותנו לתבניות של רע - טוב חזק - חלש.
אולם אם נקשיב טוב טוב לביקורות הללו נשמע פחד, כן זה פחד שלהם לשחרר כי הם לא יודעים מה ייצא, הם לא מכירים את עצמם , הם רגילים להקשיב להורים/ למורים/ לבוסים/ לעיתונים שמלמדים אותנו איך להשיג אהבה ב30 יום ושאר האשליות שהחברה מוכרת לנו כדי שלא נתבלט ונהיה שונים וחס וחלילה שלא נתקומם ונתפוצץ כשנבין שמדחיקים אותנו, את הרצון ואת הביטוי שלנו בכדי שנשתלב בחברה.
וזה קורה בין חברים, בזוגיות, מההורים שמפחדים לשחרר ובעצם מכל בנאדם שחסר ביטחון לגבי חייו - אז למה שאתה תחייה איך שאתה רוצה אם אני לא מעז.
כל דבר שאנו עושים צריך לבוא מבפנים ולבטא אותנו, צריך לשאת את חותמנו בעולם.
למשל בגד יכול להיות רק כסות לגוף או משהו שמבטא את האינדיבידואל שלנו, הטעם שלנו, את התרבות ואת מי שאני.
כל דבר שאנו עושים צריך לבטא את ההשקפות שלנו בעולם ולא את השקפת החברה דרכנו.
אסור לנו להתייחס לדברים ורגשות כקטנים וגדולים ,זניחים וחשובים. כל דבר חשוב.
כל רגש שלנו חשוב, גם אם בעיני אחרים הוא לא מתקבל וגורר תגובת זלזול, תאמינו לאותנטיות שבכם.
אי אפשר לזלזל במה שאנו מרגישים - כי אנחנו מרגישים את זה. אף אחד לא יכול לכמת את מידת הרגש שלנו.
אנחנו נושאים המון "זבל" במחשבה שלנו , כי פעם אמרו לנו שכך צריך לחיות את החיים , אותם אנשים גם גרמו לנו להאמין שהם "חיים את החיים" ואנחנו לא. ובגלל זה אימצנו את "הזבל" הזה אלינו מבלי לחשוב "האם זה אני?"
וכל זה קרה כי היינו ב"טייס אוטומטי" קמנו כל בוקר והלכנו לעיסוקנו, אך לא עצרנו לרגע להתבונן ברגש שלנו האם הרצון שלנו מתקיים ביום יום?, האם אני קם בבוקר עם תחושת סיפוק ורצון לחוות או מתוך כוח אינהרנטי "כי ההורים רצו" או אני רציתי שאהיה "מצליח" אז למדתי ראיית חשבון/ הייטק/ עריכת דין וכ'ו.... ואין לי חשק לקום בבוקר.
אני בסבל- כי זה לא אני. איך אפשר ליהנות מהחיים כשהאווירה היא כזאת ?
לא פעם אני נתקלת במטופלים אשר חיים בפשרה, בתסכול מהחיים כי לא טוב להם.
הם מרגישים בדידות מהמון סיבות והמרכזית שבהם כי הם היו נתינים של רצונות של אחרים ושל החברה הנורמטיבית, ואנחנו לא אמורים להרגיש בודדים - כי יש לנו את עצמנו.
אבל הם לא מכירים את עצמם, הם לא יודעים מה הם אוהבים, במה הם מאמינים.
חלק מהתהליך הטיפולי הוא התחברות לגוף ולרגש ,הזמן שהמטופל שוכב עם המחטים הוא זמן "שקיעה אל הפנים שלנו" נוצר שקט שנותן מקום לקול הפנימי שלנו לצוץ ולהישמע והמגע של השיאצו מעורר תגובות רגשיות וזיכרונות מודחקים.
לפני חודשיים הגיעה אליי מטופלת שלא מוכנה שאטפל בה באזור החזה והצוואר ,היא לא יודעת למה .
אבל ממש כואב לה כשנוגעים והיא אפילו בכתה שניסו לגעת בעבר.
הסיבה שהיא החלה בטיפולים אצלי הוא חוסר חיוניות ועייפות כרונית.
לאחר כמה טיפולים הגענו להבנה שכל זה נובע מכך שאימא שלה אמרה לה בגיל ההתבגרות כשחזרה עם איקי (שטף דם) בצוואר כנגרם ע"י חבר שלה שהביע את אהבתו ותשוקתו ש"רק זונות נותנות לאחרים שיגעו בהם שם" והיא בת 32 (כמעט 20 שנה עברו!!!!).
המטופלת הגיעה עם מלנכוליה ותסכול מחייה כי היא מרגישה לא מוצלחת ,ההורים שלה והאחים הם קרייריסטים ועובדים בעסק המשפחתי והיא החליטה לנטוש את העסק ולעבוד באהבה הכי גדולה שלה -אומנות . ומאז מציגים אותה במשפחה כ"רק ציירת ומפסלת" ( דרך אגב הסטודיו שלה משגשג והיא מוכרת המון אומנות ומרוויחה לא רע) , אבל בעיני המשפחה שלה זה לא ראוי. לימדו אותה לחשוב ולהתנהג לפי מה שטוב לתדמית המשפחתית וכל סטייה מהחוק הלא כתוב הזה גורם לה חרדה ופחד קיומי שמא היא לא שווה ושהמשפחה שלה תפסיק לאהוב אותה.
כל הגוף שלה היה נוקשה, כשהורידה בגדים התנצלה על איך שהיא נראית, כשבכתה הרגישה חלשה , אפילו להודות בכך שטוב לה במקצוע שלה ושהיא משגשגת היה לה קשה , כי אז זה יצביע על כך שההורים שלה טועים. ועם זה היה לה קשה.
מי ידריך אותה עכשיו? מי יגיד לה מה לעשות? או איך לדבר/ להתנהג? עכשיו היא יכולה להיות אדון למחשבותיה ורגשותיה ולנקות את כל האמונות השגויות שהיווה לה כמודל לחיקוי, היא צריכה לפטר אותם ולהפוך להיות הבוס של עצמה.
זה מפחיד לחשוב שהיית נתין לאחרים במשך 32 שנים ועכשיו אתה יכול באמת לחיות ולהיות אתה.
(קחו לדוגמה את הקומוניזם במזרח אירופה- כשחררו אותם משלטון של- להיות נתינים- הדבר שהיה הכי קשה להם הוא להסתגל לחשוב לבד, לעבוד במה שהם חפצים , ללמוד מתוך עניין אישי ולכן העוני גבר שם והם נותרו אבודים ומי שידע להסתגל ומצא את הכוחות לפרוח מתוך עצמו ברח או פרח שם) במשך הזמן ועם התקדמות הטיפולים הגוף שלה התמסר לטיפולים, האינטימיות המינית שלה עם בעלה גברה והיא הרבה יותר חיונית מפעם כי היא מבינה שהיא אוהבת את עצמה ושהיא לא רק אמנית במקצוע שלה אלא גם פסלת וציירת של החיים שלה. (כמו כולנו).
הקשיבו לעצמכם. הקול הפנימי שלנו נותן לנו כל הזמן רמזים. אך הקול מדבר בשקט, באהבה וקבלה. הוא לא יצעק ,יצווה או יבקר אותנו. כשנקשיב לקול נרגיש מן תחושת צמרמורת והתעלות רגשית, פתאום הכל יתבהר לנו. תהיו מה שאתם (לטוב ולפחות טוב בעיני אחרים) אנחנו מספיק טובים לעצמנו כשאנחנו מחוברים לרגש שלנו. וזה מספיק. אל תנסו להיות מישהו אחר, ועם הזמן נהפוך להיות בוגרים. בגרות פירושה קבלת האחריות להיות עצמך, יהיה במחיר אשר יהיה. לסכן הכל כדי להיות עצמך, זה פירושה של בגרות.
הדבר הבסיסי ביותר שיש לזכור הוא שהחיים הם דיאלקטיים
דיאלקטיקה (מיוונית - אומנות השיחה, הדיון או הוויכוח) מונח פילוסופי מערבי המשמש לתיאור שיטות שונות להשגת האמת או לתיאור תנועת ההתפתחות בעולם הרוח ו/או החומר.
במובנה הנפוץ ביותר 'דיאלקטיקה' היא התפתחות מתוך קונפליקט.
מה שיוצר דיאלקטים הוא הרצון של אנשים להתבדל, להיות שונים כתוצאה משנויות תרבותיות, נסיבות חברתיות
והבדלים דתיים.דיאלקט הוא מאפיין חברתי.
כל אחד יכול ללמוד לדבר בכל דיאלקט שהוא, אחר בוחר באחד מסוים מטעמים חברתיים.
האנשים הדוברים אותם דיאלקטים מבדילים עצמם חברתית מאחרים ע"י שימוש בדיאלקט השונה.
ומכאן נובע שהחיים מתקיימים דרך מקצב שנע בין 2 ניגודים תמידיים (YIN&YANG).
הרקליטוס, פילוסוף אשר טען לאחדות הניגודים ולזרימה מתמדת וקבע כי ההרמוניה בעולם נשמרת רק בשל המאבק הנצחי בו הוא שרוי, ז"א, הדיאלקטיקה היא מתווה התנועה של היקום.
בחיים ,ניגודיות הן מה שיוצרים בנו את הרצון לקתרזיס (זיכוך רגשות, בחינה מחודשת של ההבנה שלנו )
קתרזיס מתרחש כאשר הדרך למודעות נפתחה והתקיים פורקן רגשי שלווה במודעות לאותו עניין רגשי - כעס, עצב או כל רגש אחר.
קתרזיס קוגניטיבי- נוצר מהמפגש עם אירועים מעוררי פחד וחמלה, הוא אינטלקטואלי, שכן הוא מוביל אותנו להבנת הטבע הכללי של החוויות האנושיות של פחד וחמלה.
קתרזיס רגשי קוגניטיבי- ניקוי הנפש ממרכיבים המחבלים ביכולתה להתבונן בידע בבירור, ובכלל זה במושא החקירה התמידי של הנפש, האמת. רגשות הפחד והחמלה הם ערכים בפני עצמם, מעבר להיותם אמצעים לבהירות השכלית המיוחלת, ולפיכך הם תורמים לתהליך ההבהרה העצמית לא פחות מתרגול מדיטציה.
"הצופה בטרגדיה " מתבונן בייצוג של אירועים מבישים המעוררים בו אמונות ותשוקות מבישות יחד עם רגשות של פחד והחמלה, כשהשניים שייכים לאותו סוג של רגשות אך מנוגדים זה לזה. התעוררות הרגשות המבישים מביאה להתמודדות עם אותן תופעות רגשיות שלא מיטיבות עמנו וזה מוביל לסילוקם מהנפש יחד עם רגשות הפחד והחמלה ולכן גם לחידוש של עקרונות המוסר ורגש הבריא .
בבחינה מחודשת (קתרזיס) הזיכרונות שהועלו ונגעו לטראומה שהמטופל חווה, הביאו לפורקן רגשי ולביטול הסימפטום שממנו החולה סבל. ומכאן נובעת המסקנה שלאחר מעשה. מסקנה היא כי תהליכים נפשיים שהיו לא מודעים עד לאותו רגע הם אלה שהתבררו ככאלה שגרמו לסימפטום, לסבל של החולה. לכן, ניתן היה להכיר בהם בדיעבד כתהליכים נפשיים לא מודעים. התנסויות אלה הובילו להבנה כי הסבל ממנו אנו סובלים נוגעים לתהליכים נפשיים לא מודעים.
התת מודע מנהל אותנו בבחירות שלנו ובהסתכלות שלנו על העולם מתוך פחד/עצב/תשוקה/בושה.
“האדם הוא משהו שיש להתגבר עליו“.
על-אדם הוא מושג בפילוסופיה של פרידריך ניטשה. בספרו משנת 1883, "כה אמר זרתוסטרא", ניטשה מציג את דמות העל-אדם כמטרת האנושות. הוא שם בפי גיבור הספר, זרתוסטרא, את הטענה כי “האדם הוא משהו שיש להתגבר עליו“.
זרתוסטרא מכריז כי העל-אדם הוא משמעות הארץ ומזהיר את שומעיו להתעלם מאלו המבטיחים תקוות לעולם הבא במטרה להניא אותם מהארץ. לטענתו, הפניית העורף לארציות נגרמת בגלל חוסר שביעות רצון מהחיים. חוסר שביעות הרצון גורם לאדם לייצר לעצמו עולם נוסף בו אלו שמיררו את חייו בעולם הזה- מיוסרים(גיהינום).
העל-אדם אינו נמשך לעולמות אחרים מעבר לעולם הזה.
עתה הגענו לתקופה בה בני אדם רציניים אינם יכולים להאמין יותר באלוהים. כאשר המקור היחיד לערכים מוחלטים אינו יכול לספק אותם, קיימת סכנה מוחשית של התדרדרות לניהליזם (שלילת ערכים ואמונה).
על פי הניהיליזם אמונה מהווה סכנה ליחיד ולחברה מאחר שהיא מחייבת את ביטול ההיגיון ואת השבתת הניתוח הביקורתי. לפי ציטוט ידוע של ניטשה בנושא זה, "האמונה היא חוסר רצון לדעת". אמונה מפריעה לעובדות שאנו מעדיפים להדחיק, לעצור מבעדנו להתקדם במסלול המיסטי.
משמעותה של אמונה היא "עשה מה שאמרתי לך, כי כך אמרתי".
ניהיליזם פוסל גם את האמונה בכוונה או מטרה סופיים.
כדי לפתור את בעיית מות האלוהים והניהליזם, זרתוסטרא מציג את "העל-אדם" כבורא הערכים החדשים. המוטיבציה להרגיש צריכה להגיע מתוך אהבה לחיים ולעולם הזה.
הקושי הוא שאנו חיים בתקופה של מבוכה ובלבול, ולדעתי מה שגורם לתחושת הבלבול היא אי התאמתן של צורות המחשבה הישנות להתמודדות עם החוויות של העידן החדש.
אפשר להגיע לידי הבנה אמיתית גם מתוך היתקלות "במחסום" בחיינו, המחסום מאלץ אותנו לעצור ואז להרחיב את הידע שלנו , ובכדי להרחיב את הידע שלנו נצטרך לרכוש כלים חדשים , ובכדי לרכוש את הכלים החדשים עלינו לעצור, להתבונן, לחקור ולגלות את מה שיאפשר לנו להתקדם ולעבור את המחסום ובכך להרחיב את תודעתנו.
בתקופה זו דברים נראים מבולבלים ונטולי מגמה מכיוון שעלינו "לנטוש" את הידע הקודם שלנו ו"להיכנס" למגמת חשיבה חדשה שממנה נבטא את עצמנו.
יש לזכור שככל שנטפס גבוה יותר על ההר כך גם התהום הופכת יותר עמוקה.
זאת אומרת שככל שנכיר את עצמנו לעומק כך גם כאב שלנו יגדל כי נרגיש יותר.
ומאחר שרובנו פוחדים מכאב, אנחנו לא יכולים להיות ערים (מודעים לרגשותינו), ואז אי אפשר ללמוד שום דבר.
אנחנו סוגרים את הדלת, דלת של הלב בכדי שהכאב לא יכנס אבל יש לכך מחיר כי גם האהבה והשמחה לא יוכלו להיכנס, דלת ליבנו סגורה. אין יוצא ואין נכנס - האוהב מקיש בדלת אבל אנחנו פוחדים- אולי זה האויב. ואנחנו לא פותחים ולכן אנחנו סגורים, קרים, חוששים מלהרגיש ולתת מעצמנו. חיים תחת הרדמה. כדי לא לחוש כאב.
בגלל הפחד מן הכאב אילצנו את עצמנו לחיות בעמעום, טשטוש אם זה דרך חיים אוטומטיים,"חזרה בתשובה", הסתגרות בבתים ו/או סמים ואלכוהול שמטשטשים את המודעות וחוויית הנפש.וזה כמעט לא לחיות.
עלינו להתנער מן הפחד להתעמת עם הכאב, לעבור דרך הסבל ורק אז נפתחת האפשרות שהידיד ייכנס.
בכדי להתנער מן הקושי וליצור שלווה בחיינו יש לתרגל זאת ביום יום. ובכל רגע של התוודעות לרגש.
שלווה פנימית כרוכה בהרגשה נוחה ומשוחררת, המחוללת הזדהות מלאה של אדם עם הנסיבות להתקיימותו.
ויש רמות של הזדהות ושקט - וכל אדם מגיע לרמת ההכלה שלו. שקט גופני- הכי קל להשגה ע"י מנוחה פיזית. שקט נפשי- קשה יותר להשגה. דורש תרגול מדיטטיבי ממושך של שליטה במחשבות. להיות ברגע. מה אני מרגיש? איך אני עושה את הדברים? מה אני חווה ברגע זה, האם אני מזדהה או רק מתבונן? , האם הפחד מרים את ראשו או שזו האהבה והחמלה שפועלים דרכי. אני באוטומט? או מרגיש כל נים וזיז בגופי. ושקט ערכי- דרך חיים נטולת תשוקות שמעטים מהאנשים מגיעים אליו, מצב אשר אנו לא חושקים ולא מונעים מתשוקות אלא חיים נטו ברגע הנתון. דורש ריכוז מנטלי גבוה .
אנחנו לא יכולים להיות מאושרים לעד, כי אז האושר יאבד כל משמעות.
אם תמיד נהיה בהרמוניה, אז נפסיק לזהות את ההרמוניה בחיינו.
לכן יש לחוות את הצד השני של המטבע- חוסר הרמוניה ובכלל לכל הנאה צמוד כאב משלה, ולכל כאב הנאה משלו.
וכל עוד איננו מבינים ומקבלים את החוק הקוסמולוגי הזה, אנו נשארים במצוקה ובסבל שלא לצורך.
ככל שהלילה חשוך - כך הכוכבים זוהרים יותר. ביום הכוכבים לא נעלמים, אנחנו פשוט לא יכולים לראות אותם.
כל הרגשות מאירים חלק חשוך בתוכנו.
יום שישי, 10 בפברואר 2012
כל אדם צריך לשאוף לכך שהוא יהיה הריבון על עולמו הפנימי ועל הלך רוחו.
לא מלמדים אותנו בבית ספר על שליטה ברגשות ובמחשבות. אבל הלמידה אפשרית,חשובה והכרחית. הרי הקשיים בחיינו הם משני סוגים:אלה ש"נוחתים" עלינו מבחוץ, ואלה שאנו מביאים על עצמנו בכך שאנו בוחרים להגיב באופן שלילי למה שקורה לנו:
כועסים ,מתאכזבים, מתייאשים וכדומה.קשה לשלוט בקשיים הבאים אלינו מן החוץ, אך אפשר לשלוט בקשיים שאנו מביאים על עצמנו בכך שלא נאפשר לעצמנו לדבוק במצבי רוח עכורים המזיקים לנפש.
שלב ההכנה: -תחושות שליליות,רגשות קשים ומחשבות לא נעימות אינם תורמים ומועילים לי. -לא מתאים לי לבזבז את זמני ואת תשומת לבי על אנשים או מצבים שליליים. -אני יכול לבחור איך ארגיש ואגיב לגבי כל סיטואציה. -אני מחליטה לפעול כדי להשתחרר מההרגל של כעס, אכזבה , ייאוש, קנאה ושאר תגובות שלא נעימות לי.
שלב ההכשרה: *תרגול השליטה על המחשבות והרגשות: מדיטציה ותרגלי ריכוז. פשוט להיות ערים למתרחש במוחנו-המחשבות שרצות לנו בראש. המטרה היא להגיע למצב בו אני יכול להתנתק מההזדהות עם המחשבות והרגשות החולפים בתוכי. אולי איני יכול להורות למוח להפסיק לחשוב-אך איני נסחף ולא מזועזעמכל מחשבה החולפת במוחי. התרגול יכול להיעשות בישיבה אך גם תוך ביצוע פעולות פשוטות כמו בישול,שטיפת כלים.....
שלב היישום: קודם כל ערנות למצבים שליילים המשתלטים עלינו. יש להיות מודעים מתי אנו מתחילים לכעוס או להרגיש מרמור -וכאשר אנו מבחינים בכך יש ל"רוקן " את מוחנו ופשוט להתבונן ברגש ללא הזדהות ולתת לזה לחלוף ולהתרוקן ממוחנו .
"אני אדוני אלוהיך,לא תעשה לך אלוהים אחרים על פני"- אני השולט בעולמי הפנימי, ולא אהיה המשרת של מחשבותיי ורגשותיי השליילים.
"מטופל" איננו אדם חולה אלא הוא אדם המחפש הרמוניה והרפיה, אלא אדם המעוניין להגביר את החיוניות שלו או רוצה לקבל עזרה והבנה כדי להתפתח מבחינה נפשית-רוחנית. המילה מטופל באנגלית (PATIENT), באה מהמילה הלטינית PATENTIA שמשמעותה סבלנות, במילים אחרות, מטופל הוא אדם אשר נאלץ להיות סבלני לגבי משהו. וזאת לא חייבת להיות מחלה. זה יכול להיות כל דבר בחיים אשר דורש סבלנות כמו איסור כלשהו,שחרור הרגלים ישנים, וסילוק מכשולים להתקדמות בחיינו. ובהקשר לזה המונח "מרפא" (THERAPIST) מקורה במילה היוונית THERAPEUA שמשמעותה היא "לסייע למישהו בדרכו" גם אם אין לו מחלה מוגדרת או תלונה מסויימת . מטפל הינו הצינור של המטופל לקבלת אנרגיית החיים במלואה.
המטופלת סבלה מחולי בצורה זו או אחרת ברוב מהלך חייה.
כיום היא בת 31 , בעברה היא סבלה מדלקת שקדים אשר הוצאו מגופה בגיל 6, פציאליס בגיל 11, דלקת מפרקים חמורה בגיל 20 ולפני 6 שנים כאשר החלה ללמוד התפרץ אצלה אורטיקריה .
(בעברית "חרלת" -מצב שבו מופיעים בעור שטחים וורודים תפוחים מגרדים העוברים ממקום למקום בגוף תוך דקות או שעות. הגורם הישיר להופעת האורטיקריה הוא שחרור של חומרים לעור המכונה היסטאמין הגורם להרחבה מקומית של כלי דם, דליפה של נוזלים לעור וגרד.)
שאלתי את עצמי למה זה קורה לה? הרי היא עברה המון טיפולים מערביים ואלטרנטיביים ונטלה תרופות,זריקות, תוספים וכ'ו ועדיין המצב חוזר ואף מחמיר לקראת ווסת.... (ואנחנו יודעים מה קורה לרוב הנשים מבחינה רגשית לפני ווסת....)
אל תבינו אותי לא נכון, אני רוחשת כבוד לרפואה המערבית , וכמובן לשאר השיטות, כל מה שעוזר לאדם להרגיש יותר טוב הרי הוא מבורך.אבל לאחר שהעמקתי בנתונים שהמטופלת מסרה הבנתי מה משותף לכולם= ביטוי העצמי.
גרון=דלקת שקדים= כאשר השקדים שלך נפוחים ומודלקים, קשה לך לבלוע.
יש משהו שאתה לא מעוניין או לא יכול לקבל או לעכל בחייך.
ולמרות חוסר הקבלה אתה מדכא את רגשותיך, ייתכן בגלל פחד מסוג כלשהו.
דלקת שקדים היא סימן למאבק פנימי חריף אשר דוכא.
יש לסגת מעט ולאפשר לדברים לנוע במשך זמן מה במסלולם הטבעי.
פציאליס= פציאליס הוא מצב שבו יש פגיעה בעצב הפנים. אינה מחלה מסכנת חיים ואינה כואבת בדרך כלל,
הפגיעה מתבטאת בשיתוק שרירי הפנים בצד אחד.מדובר בהפרעה אסתטית ותפקודית.
מבחינת המראה ,מדובר באסימטריה בולטת של הפנים. צניחה של זווית הפה, מחיקה של הכפל הטבעי שבין הלחי לשפה העליונה,צניחה של שרירי הלחי מתחת לקו הלסת, צניחת הגבה בצד הפגוע ומחיקת קמטי ההבעה במצח.
לעתים נפגעות גם תחושות הטעם, הפרשת הרוק ויש רגישות ייתר בשמיעה.
התרחשות המחלה היא מאוד מהירה, בדרך כלל האדם מתעורר -וכמו מתוך סצנה בסרט אימה הוא מתבונן בראי ורואה שפניו התעוותו....לחולה נגרמת אי נוחות מאוד גדולה ביחסיו החברתיים, באיכות חייו ובדימוי העצמי.
שרירי הפנים הם אלו שמעצבים את המראה שלנו ואת התקשרות שלנו עם הסביבה.
במקרים רבים אפשר לראות שחולי פציאליס טרם התקף היו במצב של חולשה של המערכת החיסונית בגלל סטרס חזק (דאגות מרובות, כעס, התפרצויות זעם ,מתח בעבודה, גירושין , וכו´) אשר גרמה לחולשה פיזית.
מערכת תנועה=מסמלת תנועה וגמישות וגם נשיאה ויציבה.
העצמות יוצרות את המסגרת הפנימית, עליה "נשען" כל הגוף.
הן מייצגות יציבות וערכים מוסריים אשר נותנים לנו בסיס ותמיכה.
בעזרת הידיים אנו מסוגלים לאחוז או לתפוס דברים, ידנו מסמלות את היכולת לאחוז או לקלוט דברים ו"להחזיק" בהם.
רגלינו הן אלה המאפשרות "התקדמות" בדרך החיים וכל בעיה מלמדת על קשיים פנימיים בכיוון זה.
למשל יציבות ,יכולת לעמוד על שלך בנוסף לענווה ולהבנה -ז"א היכולת להתגמש בין לעמוד על דעותיי לבין דעות האחר.
דלקת פרקים= מחלה זו מכריחה אותך לנוח ומפצה אותך על פעילות יתר ברמה הפיזית,אולם בתוכך פנימה הפכת "נוקשה", "בעל ראש אטום" ועקשן. ייתכן שאתה מטיף מוסר במידה מופרזת או בררן.
טינה , מרירות וחוסר חוש הומור יביאו לתוצאות כאלה.
תחושה עמוקה שלא אוהבים אותך (למרות שהאהבה מצויה בכל מקום).
בעיות עור= העור מקיף את גופנו, הוא הגבול בין הפנים והחוץ.הוא בא במגע ישיר עם העולם החיצוני, ולכן מסמל את יצירת הקשר ואת מתיחת הקו בין עצמנו לבין האחרים.
אנשים בעלי רגישות יתר יסבלו מ"עור רגיש", (ההפך הוא נכון באשר לבעלי עור עבה) .
את גבול העור אפשר לפרוץ מבפנים ע"י פריחה אדומה או מורסה.(אנשים שקשה להם לבטא את רצונותיהם ורגשותיהם) מבחוץ אפשר לפרוץ פנימה ע"י פציעה (רצון להרגיש, לחוש ניסיון להתכנסות ).
אדם הסובל מבעיות עור כרוניות צריך לשאול את עצמו: "האם אני מסוגל ליצור קשר עם אחרים?", "האם אני מגדיר לעצמי גבולות מוגדרים מידי?" ואם אתה כזה, האם משהו מנסה להתפרק או "לקדוח" דרכו החוצה ולחצות את המגבלות האלה?
אז מה נעשה בקליניקה?
הטיפול השלם יותר ועוטף את המטופל מכל ההיבטים הוא שילוב בין הטיפול הסיני המסורתי לבין טיפול בשורש הבעיה שהוא אנרגטי וחבוי בתת מודע (ברוב המקרים).
הרגשות שלה יוצרים את החוסר איזון בחייה , הרי הטיפולים המערביים והאלטרנטיביים בעבר עזרו לזמן מה....אך הגוף אותת לה בכל תקופת זמן שמשהו לא מתנהל באיזון, היא לא ב"דאו" שלה= בדרך, בבחירה הנשמתית שלה, הגוף מדבר ואף זועק. אין ביטוי מספק של רצונותיה ויש החזקה בפנים. בתוכה היא מרגישה את מחשבותיה ורגשותיה אך לא משחררת אותם החוצה, פער בין הפנים לחוץ.זה יוצר חולי בגוף. כל איבר בגוף מאופיין לפי הרגש שמייצג אותו.כאשר הרגש לא מיוצג כראוי , האיבר "סובל" ומפתח חולי/ חוסר איזון.
ולכן, קודם כל יש לעבוד על החצנה וביטוי עצמי: ציור ,שירה,ריקוד, כתיבה, צעקה ,צחוק גדול ,בכי מתמשך וכל ביטוי פיזי אחר יגרום לגוף להיפתח ולבטא עצמו כלפי העולם (לשתף בכישוריי ,"לתפוס מקום" ,שישימו לב אליי,שישמעו אותי, שיכירו בי, ביכולות שלי ).
לאחר מכן יש לעבוד עם פצעי העבר , האם אני מוכנה לשחרר אותם, האם יש מוכנות לטרנספורמציה של רגשות/מחשבות שלא משרתות אותי יותר.רק כך נוכל ליצור דפוסים חדשים ובריאים יותר.
(עם כל מטופל , קצב/זמן של תהליך זה משתנה לפי המבנה הרגשי ויכולת ההכלה שלו .)
ולבסוף ,יש להקנות למטופלת כלים להתמודדות ביום יום עם הנטייה שלה להסתגרות , לעזור לה פרקטית להישאר במצב זה של שחרור וביטוי עצמי מן המואר. (עשייה באהבה, עם התכווננות וללא פחד/אגו/הלקאה עצמית)
מבחינה סינית :דיקור יעזור לה להניע את "הQI הרשע" אשר גורם לחולי ותוקע את הגוף מן המערכת החוצה.
נשלב צמחי מרפא בכדי לתמוך ולחזק את הגוף במאבק הפיזי כנגד החולי.
וכטיפול משלים נשלב שיחות+רייקי .
הטיפול הוא מורכב ולפעמים גם המצב לא ייפתר אם האדם לא רוצה\מחפש שינוי דרסטי בחייו.
יש לרצות להשתנות ולהיפתח לעולם, להתמודד עם הפחדים ולקבל את מי שאני לטוב ולפחות טוב.:)
המונח אמפתיה שימש בהתחלה את התאורטיקנים להגדרת היכולת להשיג חוויה סובייקטיבית של אדם אחר. אולם ישנה תיאוריה כי היא נגזרת מחיקוי פיזי של מצוקת הזולת, שבעקבותיה מתעוררת אצל המחקה אותה הרגשה עצמה (הזדהות).
סימפתיה = אותה חשים ביחס לכאב כללי של הזולת מבלי להיות שותף לדבר שהזולת מרגיש.
אמפתיה = מקור המושג הוא במילה היוונית (empatheia), ופירושו המילולי הוא "קרבה גופנית". פירוש אחר הוא "להרגיש לעומק". אמפתיה נבנית על מודעות עצמית. ככל שאנו פתוחים יותר לרגשותינו שלנו , כך אנו מיומנים יותר בקריאת תחושות האחר.
המגע האנושי, שורש הדאגה והאכפתיות - מקורו בהתכווננות רגשית, ביכולת להזדהות.
היכולת לקרוא הרגשות מאותות לא מילוליים תיצור בחיינו בין השאר יתרונות של התאמה רגשית טובה יותר, פופולריות , חברותיות ורגישות לזולת. אמפתיה היא בראש ובראשונה חוסר שיפוטיות. התבוננות בגובה העיניים. "אני לא טוב ממך. אני לא חכם ממך. אני כמוך." חוסר שיפוטיות. פירושה להתאים התגובה הקוגניטיבית והתגובה הרגשית שלך אל המצב הקוגניטיבי והרגשי בו נמצא הזולת. יש שחושבים כי תהליך האמפתיה שייך לדרך של התמודדות האדם עם העולם וכי הוא מאופיין בין השאר בגמישות, במשא ומתן של האדם עם עצמו ועם החיים.
האמת הרגשית שלנו מובעת בדרך שאנו אומרים את הדברים, לא במה שנאמר בשיחה.
"ההודעה" הרגשית היא לא מילולית. כ90% או יותר מההודעות נקלטות כמעט שלא במודע, מבלי לייחד תשומת לב מוגדרת למהות ההודעה אלא תוך כדי קבלת הנאמר בשתיקה ו\או כהגבה.
אין הבדלים ביכולת אמפטית בין המינים והבדל הוא רק באופן הביטוי. בעוד שאצל נשים הביטוי הוא רגשי, בגברים הביטוי הוא קוגניטיבי.
כאשר המוח הרגשי מניע את הגוף בתגובה חזקה - למשל כעס - האמפתיה קטנה מאוד או שאינה קיימת כלל בסיטואציה. זאת מכיוון שאמפתיה מצריכה מאיתנו מידה מספקת של רגיעה ונכונות קליטה, באופן שהאותות הדקים של תחושות מסוימות, המגיעות מהאדם האחר, יוכלו להיקלט ולעבור חיקוי במוח הרגשי שלנו.
"כאב הזולת-הוא כאבך שלך" לחוש עם הזולת משמע לגלות אכפתיות.
שורשי המוסריות צריכים להימצא באמפתיה. אמפתיה עם קורבנות (למשל מישהו שנתון בכאב, סכנה או מחסור), הנהפכת לשותפות במצוקה של האחר (= הזדהות), היא שמניעה בני אדם לפעול כדי לסייע לקורבנות הללו. זה מראה קשר מיידי בין אמפתיה לאלטרואיזם במגעים אישיים.
ישנה דעה שאותה יכולת לחיבה אמפתית גורמת לבני אדם לשמור על עקרונות מוסריים מסויימים.
ההפך מאמפתיה היא אנטי-פתיה (Antipathy). מדובר כאן על הסיומת path, שמקורה ביוונית pathos (סבל, מחלה וכו' - קרוב למלה האנגלית שמקורה בלטינית passion). זהו מצב של בוז וסלידה מאדם או מהתנהגות כלשהי, שנאת-אדם, דחייה, גרימה להסתייגות מאדם, חוסר אנושיות, מצב של חוסר נחמדות.
בתוך מושג זה יש ארסנל רגשות שמייצגים אדם אשר לא חווה שום הזדהות וחמלה עם סביבתו.
אחד מן הביטויים הדומיננטיים הוא זעם אמפתי, הרגשה טבעית של נקם שמפעילים האינטלקט והסימפתיה על אותם פצעים הפוגעים בנו, באמצעות פציעתם של אחרים.
במצב קיצון אנטיפתיה תתבטא בפסיכופתיה - מונח הנגזר מהשפה היוונית פסיכו (נפש) ופתוס (ייסורים) - אי יכולת לחוש אמפתיה או חמלה מכל סוג שהוא וללא שמץ של ייסורי מצפון.
כלפי חוץ, עשוי אדם עם פסיכופתיה להקרין כריזמה וקסם אישי. יש לו יכולת חשיבה בשיקול דעת וקור רוח, התורמת לתפקוד גבוה ביומיום, גם במצבי לחץ.
הפסיכופת שולט בדחפיו, ויכול למצוא דרכים מותאמות ומניפולטיביות כדי לספק יצרים לא מוסריים ולא חוקיים. הוא מתאמץ מאוד להגן על התדמית שיצר לעצמו בחברה. הוא אגוצנטרי, בעל דימוי עצמי גבוה, ושואף באופן גרנדיוזי להצלחה יוצאת דופן בתחומים שונים בחיים, ללא בסיס מסוים מבחינת יכולותיו הריאליות להשיג מטרות אלו.
פסיכופתיה מתבטאת בפגיעה ביחסים בינאישיים, רגשות והתנהגות. אדם עם פסיכופתיה לא חש אשמה או בושה על מעשיו, גם אם הם פגעו באחר, ומוצא דרך להסביר אותם באמצעות רציונליזציה, האשמת אחרים או הכחשת מעשים אלו. הוא לא מביע אמפתיה כלפי האחר.
ברפואה הסינית רגשות אמפתיה ואנטיפתיה קשורים לאנרגיית הכבד. כשזרימת צ'י הכבד חלקה, האדם יחוש אמפתיה ויחמול את סובביו . ברגע שתנועת הכבד נתקעת ע"י תזונה שומנית, סיגריות, אלכוהול, סמים, חוסר שינה בלילה, יותר מידי תבלינים במזון, מזון מעובד ושאר רכיבים מתועשים שמרעילים את הגוף, האדם ירגיש סוג של זעם, תסכול ומרמור. דרך תזונה נכונה לניקוי הכבד ,דיקור ושיאצו אשר יניעו את התקיעות שנוצרה בגוף, אפשר לטפל ברגשות השליליים הללו ולאזנם.
בכולנו יש את כל הרגשות....
בכל אדם מאוזן (יחסית) יש מין האמפתיה ומין האנטיפתיה, השאלה היא למה אנו נותנים יותר ביטוי בחיינו.
האם יש בנו את המודעות לעצור לפני ש"אנו מסובבים את הסכין" וברגע שזיהינו חולשה אצל האחר אנו משתמשים בנקודת תורפתו למען השגת מטרותינו / ריצוי האגו שלנו ?
או שאנחנו בוחרים להזדהות עם כאבו (אמפתיה) ולחזק את האדם שמולנו שנמצא במצוקה .
וכמו תמיד הבחירה בידנו.....אמפתיה או אנטיפתיה?
מה נחשוב? איך נחשוב? ליצור יש מאין ? או יש ממה שיש?
איך נדע לכוון אותנו למקום הזה?
יש לנו מציאות בחיים שאנו יכולים לאהוב ולגלות בה כל מיני "בקעים" או לא לאהוב אותה בכלל.
יש לנו נטייה לא לראות את עצמנו , אלא מה קרה "בחוץ" שהוא לא בסדר שגרם למציאות שלי שלא תמצא חן בעיניי.
אבל הכל נמצא בתוכנו. יש לעבוד עם כוח מחשבותינו. מהות מחשבותינו.
המהות היא ללמוד להפריד את הטפל מהעיקר, לעשות שינויים בחיינו.
לכל אחד מאיתנו יש מערכת של "מחשבות אוטומטיות" כשפועלים מתוך הרגל , מגיבים לאנשים מהכאב והמגננה שלנו , ושאנו משרתים את תשוקות אגו במקום שהאגו ישרת אותנו דרך הייחודיות שלנו.
הרי האגו שמחבר אותנו באופן תמידי לאנושיות שלנו עושה לנו כל מיני תרגילים ש"מטשטשים" לנו את הראייה כשאנו במחשבה אוטומטית \ תקועה \ לא מאוזנת.
הרבה פעמים אנחנו יוצרים לעצמנו מסגרות שהן מקולקלות מהיסוד, או שהתחילו בצורה מקולקלת או שהן אח"כ התקלקלו.
ברוב המקרים הוא ירצה להשאיר אותנו תקועים , לא מאוזנים , אוטומטים מתוך ההרגלים שלנו כי האגו רוצה שנישאר כמו שאנחנו , זה מאוד מאיים עליו לחשוב שיש משהו מעבר לאגו שלנו (הרגלים). לאגו יש פחד משינויים.
וזה אומר שאנו יכולים ללמוד , להתפתח, לצאת לרחובות ולהפגין אך שאנו צריכים לטפל בעצמנו ובמחאה הפנימית שלנו האגו עושה לנו תרגילים ומטשטש את הראייה שלנו בכדי שלא נשתנה= נשאר אותו דבר.
וברגע שנפנה תשומת לב ל"טייס האוטומטי" שלנו , אז נבין איפה המחשבות שלנו תקועות בחיים , איפה הן חוזרות על עצמן כמו תקליט שבור ולא עוברת מטמורפוזה ומשתחררות החוצה.
החיים פועלים כך שאם לא נשתנה מבפנים, יבוא משהו מבחוץ שיגרום לנו להשתנות בצורה זו או אחרת,
ידרוש מאיתנו את השינוי שהוא לשנות את המחשבה וההרגל שלא משרתים אותנו יותר. יש להפריד בין עיקר לטפל.
מחשבה מעוררת רגש -רגש מעורר תגובה, וכשהרגש שלנו פגוע וכואב ,כשאנו לא מקבלים אותו ושאין בו אור, האור שלנו כבה ואז המחשבה שלנו מאבדת את היכולת להבין כי היא מטושטשת מהאגו.
מקור המחשבה הוא דבר מאוד משמעותי. אם המקור הוא כאב ופחד המחשבה הופכת נטולת הבנה ומקוטעת ואז היא חוזרת על עצמה במעגלים, אנחנו "טוחנים" את עצמנו , אנחנו נתקעים . למה זה קורה?
כי אנו נושאים בתוכנו תפיסות מחשבתיות שהן תפיסות של אגו לא מאוזן. הן שגויות, אמונות מהעבר, מן גישות שאימצנו ובכלל יש סיכוי שהבאנו את זה מהעבר , ילדות, מההורים, מינקות ולא מתוך אמונה של חופש או בגרות.
ומקומות של רגשות פגועים , הן מקומות שברגע שנוציא משם רגש או מחשבה הן יצרו עוד מקומות פגועים.
ואם אנחנו רוצים ליצור יצירות שהן לא ממקומות פגיעים אז אנו צריכים לעשות פה איזשהו "ניקיון".
להיוולד מחדש זה דבר לא קל .כמו הריון ולידה.
בהריון ב3 החודשים הראשונים הגוף של האישה מתחיל להגיב : בחילות, הקאות, ושאר הקשיים והיא צריכה ללמוד לחיות מחדש (להסתגל לשינוי) , לאחר מכן הגוף הופך גדול וכבד .יש פריחה ושגשוג אך יש גם כובד וקושי.
ובלידה עוד יותר קושי וכאב , אי אפשר להתחרט אי אפשר ללכת הביתה ,
הלידה עצמה יכולה להיות לא בהכרח קלה אבל אין ברירה , האישה יולדת.
והתגמול מגיע לאחר המאמץ הזה. לאחר מכן נולד משהו טהור וחדש. לצאת מהחושך אל האור= זוהי גם לידה מחדש.
גם אם קשה לנו לזהות את כל "השטיקים" של האגו ואת כל האמונות שאנחנו לא רוצים לשנות או להשתנות כי נוח לנו
חייבים לשחרר את האחיזה שלנו ממחשבות , אמונות, זיכרונות , רגשות שלא רלוונטיים לנו.
והשחרור הוא רק דרך המחשבה. היכולת שלנו ללדת את התודעה מחדש. ואחד הכלים החשובים שיעזרו לנו היא היכולת להבין את המחשבות שלנו.
ז"א שאנו רוצים לא רק לחשוב אלא גם להבין את המחשבות שלנו ובכך "להאיר" לעצמנו דברים.לא להיות "באוטומט".
כי למחשבה שלנו יש גם את המקום של האמונות התקועות והשגויות שמבוססות על העבר ויכולת ההבנה קשורה ליכולת שלנו "לשלוף" מהמקומות המודחקים שלנו את הזיכרונות התקועים שלנו ו"להאיר" לגביהם ולגבי שאר הדברים שאנו רוצים לחולל בהם שינוי.
הבנה זה משהו שקשור לבינה , ובינה היא להבין "מבין לבין" , להבין דבר מתוך דבר.
לחשוף את ה"זיוף" איפה אנחנו לא בדיוק ,כדי ליצור דבר חדש. איך נעשה זאת?
-יש להסכים להבין את חוסר הבנתי בעבר
-להפסיק לשרת את האגו ולהבין שהוא מה שמנהל אותי ולא מה שנדמה לי שאני מבין ולהתעלות מעל זה.
-לקחת אחריות ולהבין שאין מצב שאני סתם תקוע בחיים, או לחשוב שאני תקוע מגורם חיצוני, זוהי הסחת דעת.
-לקבל שיש איזושהי נק' פנימית שנסתרת ממני, שנמצאת "בחושך" וצריך להביא לשם אור.
בשביל שהרצון שלנו יהיה ברור ומדויק, אנו צריכים לדייק את ההבנה שלנו.
בתור חובבת מאמרים וספרים העוסקים בפסיכולוגיה וטבע האדם בכלל אני ממליצה על הספר "החץ של קופידון" שנכתב ע"י רוברט סטרנברג וברצוני לשתף אתכם באחת מהתיאוריות המעניינות שלו לאהבה ובכלל על יחסים בינאישיים.
אחד המודלים לתיאור האהבה, שפותח בידי סטרנברג, נקרא "המודל המשולש של האהבה"
המודל מניח שלאהבה יש שלושה מרכיבים: מרכיב רגשי שהוא האינטימיות, מרכיב הנעתי שהוא התשוקה ומרכיב הכרתי שהוא המחויבות. על-פי מחקר שערך סטרנברג, ניתן לחלק את כל הקשרים הבינאישיים לשמונה סוגים בעזרת בדיקת שלושה מרכיבים בקשר:
1.אינטימיות- מידת הקרבה והקשר לאחר. הרצון להחשף לגמרי לפניו. האינטימיות מחזקת את הקרבה בין בני הזוג ומעוררת רגשות שמקורן בקרבה וקשר הדדי ואת היסודות הבאים: יכולת לקבל תמיכה רגשית. יכולת להעניק לו עידוד ותמיכה גם כשלא מצדיקים את מעשיו. יכולת להיחשף בפניו נפשית, רגשית וגופנית ללא בושה. דאגה לרווחתו של האהוב ורצון לגרום לו אושר. תחושת שמחה מעצם נוכחותו התמידית של האהוב. רחשי הערכה, הוקרה וכבוד לאדם האהוב. יכולת לסמוך עליו בעיתות מצוקה וביטחון מוחלט שיחלץ לעזרה. היכרות עמוקה של האדם האהוב על מעלותיו וחסרונותיו. יכולת לחלוק עם האהוב זמן, רגש, כסף ונכסים. הכרה שבן הזוג הוא חלק בלתי נפרד מחיינו. תהליך האינטימיות הינו תהליך שאורך זמן - מבוסס בעיקר על אמינות הדדית
אינטימיות נבנית בהדרגה, אם כי לא פעם היא מועדת למשברים ונעלמת באופן פרדוקסלי כשאדם מרגיש שבגלל הקירבה הגדולה הוא מאבד את קיומו העצמאי הנפרד מבן זוגו.
אינטימיות שואבת כוח מחשיפה עצמית ומהסרת רוב העטיפות והקליפות שחוצצות בין אנשים.
2.מחויבות - מידת הנאמנות לקשר. הרגשת החובה להיות בקשר ולהישאר נאמן. המחוייבות הינה סוג של מסירות הנבחנת בדרך כלל ברגעים קשים - בן הזוג תומך בשני ולא בורח כמתחיל להיות קשה או לא נוח
מרכיב זה שומר על הזוגיות. הוא חיוני כשרוצים לעבור בשלום את הזמנים הקשים ולחזור לימים הטובים. אם נבחר להתעלם ממנו או להקל ראש בחשיבותו, נוציא מהמשוואה בדיוק את הגורם שיאפשר לנו להתגבר על קשיים בימים הלא יציבים.
3.תשוקה - מידת המשיכה הגופנית והפיזית אל האחר. יש קשרים שהתשוקה - סוג של הידלקות - התשוקה היא הגורם הראשוני לאנשים להימשך זה אל זה ויש קשרים שהתשוקה מתפתחת לאחר זמן ממושך של בניית האינטימיות והמחויבות .
תשוקה מינית היא עניין מורכב, אפלולי משהו, לא תמיד ניתן להסבר. יש מערכות יחסים שבהן התשוקה והמשיכה הגופנית מתפתחות רק אחרי שנרקמה אינטימיות למשל חברים אפלטוניים שפיתחו רמה גבוהה של אינטימיות, קרבה נפשית וידידות שהופכת בסופו של דבר למשיכה גופנית הדדית וסוערת.
באמצעות צירופם של מרכיבים אלה, סטרנברג מחלק את האהבה לשמונה סוגים:
העדר אהבה - מצב שבו לא קיים אף אחד מהמרכיבים. סוג זה מאפיין הקשר של האדם עם רוב האנשים סביבו.
חיבה - לא אהבה, קיים רק מרכיב האינטימיות. סוג זה נפוץ בין ידידים.
אהבת רעים - אהבה המכילה את מרכיב אינטימיות ואת מרכיב המחויבות. סוג זה נפוץ בין חברים טובים.
אהבה ריקה - אהבה המכילה את מרכיב המחויבות בלבד. סוג זה נפוץ אצל אנשים שנישאו באמצעות שידוך, ואצל בני זוג שנשואים במשך שנים רבות.
אהבה חסרת היגיון - אהבה המכילה את מרכיב התשוקה ומרכיב המחויבות. סוג זה נחשב בלתי יציב.
אהבה עזה - אהבה שבה נמצא רק מרכיב התשוקה. סוג זה נחשב בלתי יציב.
אהבה רומנטית - אהבה שבה נמצאים מרכיבי האינטימיות והתשוקה. סוג זה נחשב כקצר טווח, ברוב המקרים.
אהבה מושלמת - אהבה שבה נמצא מרכיב האינטימיות, מרכיב התשוקה ומרכיב המחויבות. לטענת סטרנברג, סוג זה קשה להשגה וקשה לשמור עליו לאורך זמן.
פסיכולוגים אחרים הציעו שיש שישה סוגים של אהבה:
אהבה לוהטת - אהבה המבוססת על תשוקה עזה לבן הזוג.
אהבת משחק - מערכת יחסים המבוססת על משחק. אחד מבני הזוג מתייחס לאהבה כאל משחק.
אהבה לוגית - מערכת יחסים המבוססת על חישובים רציונליים.
אהבת חברים - מערכת יחסים המבוססת על חברות עמוקה בין בני הזוג.
אהבה ללא אני - מערכת יחסים שבה אחד מבני הזוג מאבד את ייחודו ונטמע בבן הזוג השני.
אהבה רכושנית - מערכת יחסים שבה אחד מבני הזוג מתייחס לבן הזוג השני בצורה רכושנית.
אפלטון הגדיר את האהבה בביטוי הממצה: "האהבה היא התשוקה להוליד בתוך היופי"
המודל "המשולש של האהבה" מתבססת על נתוני מעבדה מחקריים. אך כמה היא תקפה בחיינו לדעתכם?
ולסיום משהו קטן ונחמד שנתקלתי בו......
יש חברים של יום יום ויש חברים של שבת יש חברים של פתאום ויש חברים של כמעט יש חברים של לקחת ויש חברים של לקבל ואם יש מזל יש חברים של אמת
מי הוא האדם הבריא? מהי רפואתו? ומהי תכלית מחלתו?
מהו רצון הבריאה? "בראשית ברא"....בריאות?
כמטפלת אני רואה יותר ויותר את הקשר הרגשי,נפשי,לכלל הבעיות המודרניות של חיינו.
כשאנו חולים, כואבים, מתייסרים מהי התכלית בחולי הזה?
אולי זה קול הקורא לנו משמיים לתקן משהו בחיינו? ואיך נדע מה לתקן?
באיזו רמה של החיים יש לתקן? (במישור הפיזי, נפשי, יחסים במשפחה, נשמתי.....)
ידוע לכולנו שהגוף שלנו יכול לסבול הרבה כל עוד הנשמה שבתוכו חזקה, מוזנת ושמחה.
הבעיות לרוב מתחילות כשמשהו בנפש לא זורם או מסופק וגם כאן יש מסר גבוה ,פנימי יותר. לרוב,הבעיה היא ההזדמנות שלנו לצמוח, לגדול, להשתנות לטובה בהיבט הרוחני של החיים.
הגוף הוא מכונה מתוחכמת שמשמשת אותנו במסע החיים ,
ושמשהו "חולה" בגופינו צריך להבין במה פגמנו.
היכן התיקון שלי? ומה עליי לשפר, לתקן ולהתקדם בכדי להגיע לתכלית שלי בחיים .
המערכת של גוף גשמי ורוחני בנוייה בהקשר של הזנה מהגשמי-לרוחני וזוהי הזנה הדדית.
הגוף בנוי כך שיש "צינור" אנרגטי המקשר בין כל איבר בגוף בין הוא חיצוני או פנימי.
הגוף מושפע מכלל בחירתינו בחיים:דיבורינו, השקפותינו, אכילתינו(מה נכנס לגוף,צורת האכילה)
ובעיקר דרך התנהגותינו בעולם.
היכולת הזאת להתבונן פנימה, לעשות חשבון נפש נמצאת בכל אחד מאיתנו.
והכאב, המחלה , המגבלה מעוררת אותנו לעשות זאת בהכנעה.
באמת הפנימית וברצון העז לשקם ולתקן ברמה הפיזית רוחנית והנפשית.
העבודה הקשה ביותר זה להפוך את הרע לטוב
ולהודות תמיד- לברך על הרע כמו על הטוב-בשמחה ,
להתגבר על השלילי, לראות שהכל מדוייק ולטובתי
ושהכל בא במיוחד ללמדנו היכן לתקן.
ההתבוננות צריכה להיות אמיתית-
לפעמים צריכים יותר גבולות ולעיתים יש לשחרר את הגבולות-אולי רק בתחום מסויים.
יש אדם שצריך ללמוד לתת, לאהוב ,ולהשפיע לטובה על זולתו
ויש אדם שצריך ללמוד להגיד לא, והגביל את זולתו.
כך שכל מכאוב בא לעורר אותנו להתבוננות בחיינו ברמה הפיזית, נפשית , רוחנית.
בכוונה טהורה של "האני הפנימי" שלי שנשתפר שנתקדם בשמחה לקראת יעודנו בחיים.
אני כמטפלת יכולה לעזור בשיקוף של המצב דרך עבודת מגע ודיקור בבסיס הטיפול שמשפיעים על:
***המוח הלימבי-רגשי לשחרור זכרונות כאובים ,טראומתיים ורגשות תקועים ומודחקים.
*** מערכת העצבים הפרא-סימפטית- משרה רוגע,אופוריה , משחררת שרירים מכווצים , מפרישה דופמין ואנדרופינים ומונעת הפרשת הורמוני סטרס לגוף ,מעודד את הגוף לשאוף לאיזון ול"תיקון" מצב ההרס של הגוף (סטרס=מצב קטבולי).
***סילוק רעלים שגורמים לתחושות והרגשות הלא מאוזנים ו"מרעילים" את המחשבה ואיך אנו חשים פיזית\רגשית.
*** טיפול ספציפי באיבר ה"חולה" איזון,חיזוק ,מילוי חוסרים, וסילוק עודפים כשצריך-להתחלה חדשה ותפקוד טוב יותר.
מי יתן שמכאובי הגוף ימצאו נחת ושלווה , ושנחווה שלמות רגשית.
יש הבדלים מובחנים בין המוח הנשי למוח הגברי.
במוח הנשי יש היפוקמפוס גדול יותר, ולכן נשים טובות יותר בזכירת פרטים.
(חלק מהמערכת הלימבית ויש לו תפקיד בזיכרון ,בניווט ובעל תפקיד חשוב ביצירת זכרונות חדשים)
במוח הגברי, קליפת המוח הצידית גדולה יותר , ובכך עוזרת לבם להדוף מתקפה.
המוח הגברי מתמודד עם אתגרים בצורה אחרת מהמוח הנשי.
נשים מתוכנתות לתקשר באצמעות שפה, פרטים, אמפתיה.
והגברים? לא כל-כך.....
זה לא אומר שהם מסוגלים פחות להביע רגש. גברים יכולים לדבר על הרגשות שלהם, העניין הוא שרוב הזמן הם מעדיפים שלא.
בעיני גברים ,התנצלות היא צעד הגיוני.
מוצאים את מקור הבעיה , ומתקנים אותה.נכון?
ככה גברים בנויים.
אבל בעיני נשים,למילים אין ממש משמעות עד שהן מבינות שקלטת את הראש שלהן.
בשבילן מערכות יחסים הן פילוסופיה, לא מדע.
הגברים רק צריכים להבין איזה רגש מניע אותה בסיטואציה.
מחלת ההשמנה – או כפי שהיא מכונה "השמנת יתר חולנית" נובעת ממגוון סיבות בהן גנטיות, פסיכולוגיות, בריאותיות (כגון בעיות הורמונאליות ומטבוליות), סביבתיות והרגלי אכילה לקויים.
מהי השמנת יתר חולנית? השמנה מוכרת כיום בעולם כמחלה כרונית שבה הגוף צובר משקל עודף במידה שעלולה לפגוע הן בבריאות, בתוחלת החיים והן באיכות החיים.
השמנת יתר חולנית, נתפסת בטעות בעיני הציבור הרחב כפגם במראה החיצוני ולא כמחלה. אמונה שגויה נוספת היא כי אין הבדל בין עודף משקל לבין השמנה, אולם מבחינה רפואית ישנו הבדל בין המונחים.
מדו"ח מבקר המדינה עולה כי 62% מן האוכלוסייה הבוגרת בישראל, סובלים מהשמנת יתר בדרגות חומרה שונות וכחמישית מן הילדים בארץ סובלים גם הם משיעורי השמנה גבוהים.
מבקר המדינה מציין כי שיעורי ההשמנה גבוהים יותר באופן יחסי בקרב השכבות החלשות.
דו"ח אחר, של ארגון הבריאות העולמי, שבדק 199 מדינות בעולם ב-30 השנים האחרונות מעלה כי הנשים הישראליות הן השמנות ביותר במערב אירופה ומדורגות במקום השני בעולם מבחינת השמנה. שמנות מהן בממוצע הן רק האמריקאיות. הגברים הישראלים מדורגים בממוצע במקום ה-12 במערב אירופה. ישראל דורגה כמדינה השמנה השמינית בעולם, עם כ-62% מהאוכלוסייה הסובלים מהשמנת יתר.
הבעיה אף חריפה יותר בשכבות נמוכות, בעלות רקע חברתי וסוציו אקונומי נמוך, בדומה למדינות מערביות אחרות. השכלה נמוכה, מביאה לעיתים לחוסר מודעות בתחום הרגלי החיים הבריאים. הכנסה נמוכה, מתרגמת פעמים רבות לתזונה פחות איכותית, עתירת פחמימות ריקות וחסרה בחלבונים מזינים.
השמנת יתר בגיל צעיר גורמת גם לבשלות מינית מוקדמת. בהריון יהיו הנשים הצעירות הללו בסיכון גבוה יותר להפלות, ללידת תינוקות במשקל לא תקין עם מטען גנטי הכולל מחלות עתידיות. הן מסתכנות בלידות מלוות בסיבוכים, בעלייה בסיכון ללידה קיסרית במקום לידה טבעית. בהחלמה קשה יותר לאחר הלידה ובלידת תינוקות עם מומים מולדים.
מעבר לאלה יש כמובן את הנידוי החברתי, יחס מפלה מצד החברה והתחושה העצמית – בתוך הגוף. אם לפני 25 שנה היה ילד שמן אחד או שניים בכיתה - והם ספגו את כל ההשפלות – כיום בממוצע יש כבר 8 ילדים שמנים (אחד מחמישה). מהניסיון שלי בקליניקה, כמעט כל המטופלים עסוקים בנושאים כמו המראה החיצוני, התחושה בתוך הגוף שלהם, איך אחרים תופסים אותם מבחינה זו – האם הם אטרקטיביים, האם הם נראים טוב, וכל ההשפעות של אלה על הערך העצמי והתפיסה העצמית.
אנשים החשים שהחברה מבקרת אותם על המראה החיצוני שלהם נוטים להעריך את עצמם פחות, להרגיש כעס ותסכול על עצמם, להעריך את עצמם ככישלון, לשאת תסכולים פחות טוב, לוותר לעצמם יותר, להתקשות בוויסות של דחפים עד כדי תחושת חוסר אונים כלפי מצבם ולעתים תחושה שהם נלחמים מלחמה אבודה מראש. בשל כך הם מוותרים – הם יכולים להיגרר לאסטרטגיות של הימנעות חברתית, ענישה עצמית, הרמת ידיים, והיגררות למעגל הרסני של אכילה לא בריאה. יש סיכוי רב יותר מכלל האוכלוסייה שיחושו בדידות, תסכול, עצבות ויסבלו מדיכאון.
ואולם השמנה היא גם השקפה. חשוב לציין זאת. רבות נכתב על משטר היופי. על איך המראה המדושן והמלא היה כליל היופי במאות הקודמות; על כך שכיום, תרבות הצריכה והשפע דווקא דוחפת את האינדיבידואל לאידיאלים בלתי אפשריים. על כך שהדוגמניות של היום רובן נראות כמו הפרעות אכילה והרעבה עצמית מהלכות. שהגיע הזמן שאנשים שמנים ירגישו בשלום עם גופם. שאנשים בכלל יפסיקו לרדוף אחר האידיאליים הרצחניים של תרבות הרעב.
אנחנו חיים בחברה שמטפחת הפרעות אכילה גם אצל ילדנו מבלי לשים לב,ובשל הנחיות התזונה הכלליות ואף הרסניות שאנו נחשפיםאליהם דרך המדיה בעיקר, הסכנה להזיק לגופנו ולהתרחק מ"הדאו" שלנו כמעט מתבקשת ,הרי כל אדם שונה מאחר ויש ליצור תהליך שמתאים לאנרגיה הפיזית-מנטאלית של אותו מטופל.
-botero-frenando-bather-on-the-beach
בזמנים שהשמנה הייתה גאווה אומנותית וסימלה נשיות ,בריאות ושפע.
טוויגי- הדוגמנית הראשונה שהנחילה את תרבות האנורקסיה
הטיפול בקליניקה :
השיטה נועדה לטיפול באנשים שסובלים מהשמנה פשוטה- ז"א ללא מחלה כרונית ,הפרעה מטבוליות או הורמונאליות קשה שדורשת טיפול תרופתי ומעקב רפואי.
הטיפול מיועד לאנשים שאוכלים הרבה או המטבוליזם חלש ויש קושי לרדת במשקל, בין הגילאים 20-50 שהתוצאות יהיו טובות מכיוון שהמטבוליזם עדיין מאוזן יחסית ואין בעיות בריאותיות (לרוב).
בטווח גילאים זה הexcess הטבעי של YANG יורד(מסיימים להתפתח ולגדול) וכך גם הפעילות הפיזית והמטבולית יורדת. וכאן גם נכנס משתנה של "אורח חיים"בבגרות (לימודים,חוסר שינה,תזונה לקויה ונשנושים מפאת חוסר זמן, עבודה משרדית, שהייה ארוכה מול המחשב\טלויזיה)
לרוב האנשים שסובלים מהשמנה יש עודף שומן בטני, בישבן, צוואר ,מותניים.= עודף
האקופנטורה +שימוש באלקטרו מחטבת וגורמת לכך שהשומן לא יצטבר בגוף, ועוזרת להפחתת השומן בגוף בקצב בריא,יציבכ 1-2 ק"ג בשבוע, וכ5 ק"ג בחודש שזהו הפחתה במשקל שלא מפרה הומיאוסטזיסבגוף (שומרת על סביבה פנימית יציבה בסביבה חיצונית משתנה)
שיטה זו מקנה למטופל מסגרת טיפולית+תזונתית שמותאמת לצרכיםשלו דרך אבחון סיני,תזונה, איזון הפתולוגיה שברקע ע"י חיזוק הגוף-נפש וסילוק הסימפטומים שמעכבים את השינוי וגורמים להשמנה או לחילופין קושי בלרזות ולשמר את התוצאות.
השיטה הינה קלה לביצוע ולא דורשת פעילות גופנית אקססיבית (בד"כ אנשים שסובלים מעודף משקל לא מבצעים פעילות גופנית ששורפת שומן)ולכן שיטה זו תעזור למטופל לראות תוצאות שיחזקו את המוטיבציה להקניית דרך חיים חדשה , ותעזור לגופם להתעצב ע"י הצרת היקפים וכמובן תניב תוצאות של הפחתה במשקל.
בראייה מערבית המחשבה המנחה היא שהטיפול מזרז את המערכת המטבולית ,מגבירה זרימה ואספקת דם לאזורים המיועדים להשמנה ומטפלת בעצב הוואגוס-זאת אומרת מפחיתה תחושת רעב ומדכא "רעב רגשי"
טיפול רגשי\התנהגותי: זהו נדבךשהחלטתי להוסיף בתהליך הטיפולי בעקבות הנתוןשכ90% מכלל האנשים שנמצאים בדיאטה ומצליחים לרדת למשקל הרצוי , יחזרו למשקל הקודם ואף ישמינו עוד! וכל זה מכיוון שבתהליך הם לא הקנו לעצמם כלים לאכילה נכונה –לאכול כשרעבים ולדעת להפסיק כשבעים ,ולא טיפלו בשורש הבעיה מלכתחילה-שברובה היא אכילה רגשית.
ישנם סוגים שונים של רעב רגשי אבל יש רק סוג אחד של רעב פיזי.
